מערכת שבתוןמשה רייניץ
היום, כשמסתמן שהמלחמה שנכפתה עלינו עומדת לפני סיום, אפשר לומר בוודאות, שעל אף האסון הכבד שפקד אותנו בשמחת תורה תשפ"ד, ניצלנו מאסון גדול פי כמה שעלול היה להתממש לולא המערכה שניהלנו כאן בשנתיים האחרונות. טבעת האש מבית מדרשו של קאסם סולימני, שאיראן דאגה לשכלל ולהעצים בשני העשורים האחרונים וכיתרה את מדינת ישראל ערב המלחמה, הייתה עלולה להביא לפגיעה חמורה בעשרות מונים ממה שחווינו ב-7 באוקטובר, עד כדי סכנה ממשית לקיומה של המדינה.
אף שהמלחמה פרצה בעזה ובה הושקע מרב המאמץ היבשתי, הישגיה העיקריים היו בגזרות שמצפון וממזרח, בפירוק הציר השיעי שהשתרע מלבנון ועד טהרן. הישגים אלו שינו מהותית את מצבה הגאו-אסטרטגי של ישראל, ממדינה שאויביה מאיימים להשמידה למדינה שאויביה חוששים מפניה.
שני מבצעים מעוררי השתאות שהתאפיינו בתכנון מבריק ובביצוע מדויק של חיל האוויר והמוסד, היוו את גולת הכותרת של פירוק ציר הרשע המאיים: מבצע חיסול צמרת הפיקוד של חיזבאללה והשמדת רובו של המערך הרקטי של הארגון; ומבצע "עם כלביא", בו פגענו באופן משמעותי בתוכנית הגרעין האיראנית על מדעניה המובילים. שני המבצעים ארכו ימים ספורים בלבד.
לאור ההצלחות הפנומנליות, והמהירות שבה הן הושגו, עולה התמיהה: מדוע המתינה ישראל ולא יזמה מתקפת מנע להסרת האיומים הקיומיים הללו? הסכנות הרי היו ידועות לכל: תוכנית הגרעין האיראנית וארסנל הטילים העצום של חיזבאללה היו נחלת הכלל ודווחו בהרחבה בתקשורת.
תשובה חלקית ניתן למצוא בהיעדר לגיטימציה למלחמה יזומה והחשש מפגיעה בכלכלה המשגשגת. אך האמת חייבת להיאמר: הסיבה העיקרית הייתה החשש של ההנהגה הצבאית והמדינית שהצבא אינו ערוך להתמודד עם צבאות הטרור המחופרים בלב אוכלוסייה אזרחית, ובעיקר חוסר האמון שלנו ביכולתה של החברה הישראלית לעמוד במחירים שהמלחמה דורשת בחזית ובעורף.
התחזיות הקודרות שצפו פגיעות קשות בנפש ובתשתיות אזרחיות בחזית ובעורף, גרמו להנהגה הישראלית להדחיק את הבעיה. שנים של עיסוק בהתגוננות ובהסתמכות על יכולתו של חיל האוויר וטכנולוגיות מתקדמות, והתייחסות ללוחמי צה"ל כ"ילדים של כולנו", גידלו כאן דור שלם של מפקדים שטיפח עולם מושגים של הגנה והכלה, והוציא מהלקסיקון הצה"לי יוזמות התקפיות והכרעת האויב. אנשי הצבא העדיפו לעטוף את המציאות באריזה ורודה ולהגיש לדרג המדיני הערכות מודיעין מרגיעות בנוסח "האויב מורתע", ועוד שלל סיסמאות שמטרתן המשך מדיניות ההכלה.
ההנהגה הפוליטית שממילא לא ששה לצאת מאזור הנוחות השקט, סמכה ידיה על ההערכות האלה, אף הכתובת הייתה מרוחה על הקיר. למעשה, בשעה שסיפרנו לעצמנו שהאויב מורתע, המורתעת האמיתית הייתה מדינת ישראל, שחששה לפעול כנגד הציר האיראני המאיים. מקבלי ההחלטות קיוו שהאסון העומד בפתח יתפוגג באורח פלא, או לפחות שימתין עוד קצת והאחריות תגולגל למשמרת הבאה.
"למזלנו", סינוואר, שלא ניחן באורך רוח, החליט צאת למתקפה לבדו, ולמרבה הזוועה תוכניתו השטנית הצליחה הרבה מעבר לציפיותיו. ההנהגה הישראלית המנומנמת נאלצה להתמודד עם תרחיש זוועות בהיקפים שלא נצפו אפילו בהערכות הקודרות ביותר. בכך, כפה עלינו סינוואר באחת לשנות את הדנ"א הצה"לי מהגנה להתקפה. עדיין, חוסר האמון והספקות בדבר יכולותיו של הצבא ליוו את תחילת המערכה (ראו את תחזיותיו הקודרות של האלוף בריק, שכיכב בתקשורת בימי תחילת המערכה).
אט-אט בזכותם של הלוחמים והמפקדים בשטח, שגילו עוז רוח, יוזמה ונכונות הקרבה, הושב האמון ביכולתו של צה"ל להתמודד. אלה, יחד עם הרוח האיתנה שגילתה החברה האזרחית, השיבו בהדרגה את הביטחון גם להנהגה וסללו את הדרך לקבלת ההחלטה לפעול כנגד האיום מצפון, חרף התחזיות הקודרות שהציפו את האולפנים (ראש המל"ל לשעבר, איל חולתא, חזה בינואר 2024 בריאיון לבלומברג 15,000 הרוגים ישראלים!!). מכאן החלה שרשרת האירועים שהובילה לפירוק חיזבאללה, לפירוקה של סוריה, והבשילה את התנאים לתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית. כל זה במהירות ובמחירים הנמוכים לאין שיעור מהתחזיות האפוקליפטיות של יושבי האולפנים.
בפרספקטיבה לאחור, ניתן לומר שהחלטתו הפזיזה של סינוואר אילצה את ההנהגה הישראלית לבצע את מה שהיססה לעשות במשך שנים – פירוק הציר השיעי שאיים לחסל את הפרויקט הציוני. מבלי שהתכוון, המנוול העזתי חילץ אותנו מהמדיניות ההרסנית שליוותה אותנו תקופה ארוכה, ואילץ אותנו לגלות בתוכנו מחדש כוחות ויכולת עמידה שהיה נדמה שאבדו לנו.
בשנתיים האחרונות, גילינו שצה"ל והחברה הישראלית אינם מארג של "כורי עכביש", כפי נטו לחשוב אויבינו. בשעת הצורך, לא נהסס להילחם בנחישות כנגד מי שמאיים לנו על הבית, ואף לשלם מחירים כבדים אם נידרש. המסר הזה לאויבינו לא פחות חשוב מפירוקו הציר השיעי ומהביצועים המרשימים של חיל האוויר. יש לקוות שנדע שנשכיל לשמר אותו.
