ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"ואברהם זקן" (בראשית כד, א). "זקן זה קנה שני עולמות. שלושה נכתרים בזקנה ובימים, ושלושתן היו ראש לניסיון: אברהם, יהושע ודוד. אברהם ראש לאבות, יהושע ראש למלכות משבט אפרים, שנאמר (שופטים ה, יד): 'מני אפרים שרשם בעמלק', זה יהושע. דוד ראש למלכות משבט יהודה. אמר רבי אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. בא בימים, רבי יהודה אמר בא בדיופלין, רבי אבא אמר בא בכפילון מפולש לחיי העולם הבא. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן (קהלת יב, א): 'עד אשר לא יבואו ימי הרעה'".
המדרש אינו מסתפק בתיאור הפשוט של גילו המתקדם של אברהם, אלא מבקש לחשוף רובד נוסף, של משמעות והשפעה. המדרש מדגיש שאברהם לא רק הגיע לשיבה טובה, אלא גם "קנה שני עולמות" – הישג המעיד על מעמדו הרוחני והמוסרי. כדי להדגיש את ייחודיותו של אברהם, המדרש משווה אותו לשתי דמויות נוספות: יהושע ודוד. שלושתם נכתרים בזקנה ובימים, וכל אחד מהם היה ראש לניסיון בתחומו: אברהם כאבי האומה, יהושע כמנהיג הכובש את הארץ, ודוד כמייסד השושלת המלכותית.
בנוסף, המדרש מנסה לפענח את משמעות הצירוף "בא בימים" באמצעות שני דימויים שאולים מיוונית: "דיופלין" ו"כפילון". כל אחד מהם מציע פרשנות מעט שונה לצירוף, אך שניהם מסכימים שהוא אינו רק תיאור כרונולוגי, אלא ביטוי להישג רוחני ומוסרי עצום. לבסוף, המדרש קושר את הדיון הזה לפסוק מקהלת המתייחס ל"ימי הרעה", ובכך מרמז על כך שהזקנה, על אף קשייה ואתגריה, יכולה להיות גם תקופה של צמיחה, בשלות והכנה לעולם הבא.
מה פשר הכפילות בפסוק "ואברהם זקן בא בימים"? המילה "זקן" לכאורה מספיקה כדי לתאר את גילו המתקדם של אברהם. מה מוסיף הצירוף "בא בימים", המופיע במקרא רק שלוש פעמים, ותמיד בהקשר של דמויות מופת כמו אברהם, יהושע ודוד? וכן, מה מייחד את אברהם, יהושע ודוד, ומה הקשר ביניהם לבין מושג הזקנה? האם יש דמויות נוספות בתנ"ך שיכלו לשמש דוגמה לרעיון זה? לבסוף, מה המשמעות המדויקת של הדימויים "דיופלין" ו"כפילון"?
המילה "זקן" כשלעצמה מתארת גיל מבוגר, שיבה טובה. היא מעידה על כך שאדם האריך ימים וצבר ניסיון רב. אך הצירוף "בא בימים" מרחיב את המשמעות הזו ומרמז על כך שאדם לא רק האריך ימים, אלא הוא גם ניצל את ימיו בצורה מיטבית. הוא השקיע את זמנו במעשים טובים, בלימוד תורה ובחסד, והשאיר חותם חיובי על העולם הסובב אותו.
הצירוף "בא בימים" מצוי בתנ"ך רק שלוש פעמים, ותמיד בהקשר של דמויות מופת. זהו צירוף נדיר ומיוחד המעיד על כך שאברהם, יהושע ודוד זכו למשהו מעבר לזקנה רגילה. הם זכו לזקנה שהיא גם מלאת עשייה והשפעה. המדרש בוחר דווקא בשלוש דמויות אלו מכיוון שכל אחד מהם מייצג שלב מכונן בתולדות עם ישראל: אברהם הוא אבי האומה, הראשון שהאמין בא-ל אחד והקים משפחה המקדישה את חייה לעבודת ה'. יהושע הוא המנהיג שהוביל את בני ישראל לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה, והניח את היסודות למדינה יהודית עצמאית. דוד הוא המלך המייסד של השושלת הנצחית, שאיחד את השבטים והפך את ירושלים לבירת הנצח של עם ישראל. שלושתם, אם כן, היו לא רק זקנים, אלא גם "באים בימים" במובן העמוק ביותר. הם ניצלו את ימיהם בצורה מיטבית, והשאירו חותם נצחי על ההיסטוריה היהודית.
ולשאלה, מדוע בחר המדרש דווקא במילים שאולות מיוונית (לעיל) כדי להסביר מושג תנ"כי? האם יש בכך רמז לכך שהרעיון של "זקנה ובימים" אינו ייחודי לעם ישראל, וקיים גם בתרבויות אחרות? ה'דיופלין' הוא מעין שכבה כפולה או כיסוי כפול, המרמז על כך שאברהם, יהושע ודוד זכו להגנה מיוחדת מפני פגעי הזמן. הם היו מוגנים מפני החולשה, מהשכחה ומהייאוש, שאופייניים לגיל הזקנה. הם שמרו על חיוניותם, על חוכמתם ועל כוחם, והמשיכו לתרום לעם ישראל עד יומם האחרון.
ה"כפילון" מרחיב את הרעיון הזה, וטוען שההגנה הזו משתרעת גם לחיי העולם הבא. אברהם, יהושע ודוד לא רק זכו לחיים ארוכים ומלאים בעולם הזה, אלא שהם גם הבטיחו לעצמם מקום של כבוד בעולם הנצח. הם השאירו אחריהם מורשת רוחנית ומוסרית עצומה, שתמשיך להשפיע על הדורות הבאים לנצח נצחים.
המדרש מבקש להדגיש את הכפילות המיוחדת הקיימת בחייהם של אברהם, יהושע ודוד: זקנה גשמית לצד משמעות נצחית. הוא מזמין אותנו להתבונן בדמויות אלו, ולשאוב מהן השראה להמשך דרכנו.
