הרב יונתן זקס (מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)אברהם, סברו חכמינו, היה גדול באמונתו מִנוח. תפיסתם זו ניכרת במחלוקת מפורסמת על השאלה מה מלמדת המילה "בדורותיו" בפסוק "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). רש"י מצטט מחלוקת זו בפירושו לפסוק: "בְּדֹרֹתָיו" – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכּן שאילוּ היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
כלומר, על פי דעה אחת לוּ חי נוח בדור שיש בו צדיקים גדולים, היה מושפע מהם; ועל פי דעה אחרת, המזהה במפורש דור זה שיש בו צדיקים עם דורו של אברהם, נוח היה נשאר כפי שהוא ולא היה נחשב צדיק. הנחת היסוד היא שאברהם היה הגדול בין השניים.
את המשכו של הפסוק שציטטנו קל אף יותר להכניס להשוואה עם אברהם. "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", אומר הפסוק, כלומר נוח התהלך עם הא-לוהים; ואילו לאברהם, מספרת התורה, אמר ה' "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (בראשית יז, א), ואברהם עצמו מצוטט כאומר "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו" (בראשית כד, מ). גם דברי חז"ל בעניין זה מובאים בפירוש רש"י לפסוקנו: "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" – ובאברהם הוא אומר "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו": נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
כך אם כן העריכו חז"ל. אבל, האם בדברי התורה עצמה יש איזו עדות לעדיפותו של אברהם על פני נוח? אפשר כמובן להבחין בשוני בין תגובותיהם כאשר נתבשׂרו כי ה' מתכנן להמית אוכלוסייה גדולה. אברהם התמקח עם ה' כדי להציל את סדום ועמורה – ואילו נוח קיבל את בשׂורת המבול כעובדה מוגמרת. אבל על כך אפשר לענות שה' הוא שעורר את אברהם להתווכח איתו. שכן, מייד לפני ויכוח-המיקוח הזה, התורה מספרת: וה' אָמָר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יז-יט).
זו כמעט הזמנה גלויה למחות על גזר דינה של סדום. לְנוח ה' לא שיגר אותות כאלה. על כן, אין להתלונן על נוח שלא מחה למשמע ההודעה על המבול. למען האמת, אם התורה מציגה אחד מן השניים, אברהם ונוח, כגדול מחברו, הרי זהו דווקא נוח. היא אומרת עליו "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח). היא מתארת אותו פעמיים כ"צדיק": "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו, ט); "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, 'בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז, א). נוח הוא היחיד בתנ"ך כולו הקרוי "צדיק". איך אפשר לטעון שאברהם היה צדיק מנוח?
תשובה חשובה לכך אפשר למצוא בהשוואה בין תגובותיהם של השניים לאסון ולשכול. מה עשה נוח אחרי המבול? "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כ-כא). איזו נפילה! היה "איש צדיק", והנה הוא "איש האדמה". האיש שעליו נאמר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ" (ה, כט) חיפש נחמה באלכוהול. מה קרה?
נוח באמת היה איש צדיק, אבל הוא היה צדיק שראה עולם נחרב. הרושם הוא שלפנינו אדם שהיגון שיתק אותו, ועתה הוא מבקש מפלט בַּשִכחה. כמו אשת לוט, שהביטה לאחור כדי לראות את חורבן עירה, גם נוח מגלה שאין הוא יכול להמשיך. הוא המום ומוכה צער. ליבו שבור. הוא מחוץ מתחת למשקלו של העבר, ועל כן אינו מצליח להביט אל העתיד.
חשבו עתה על אברהם, כפי שהוא בתחילת פרשת חיי שרה. הוא עבר לא מכבר את הניסיון הגדול בחייו. א-לוהים ביקש ממנו להקריב לו את בנו, אותו בן יחיד שאברהם חיכה לו שנים רבות כל כך. הוא נתבקש להתמודד עם הקרָבה ואובדן של הדבר היקר ביותר שיש לו בחייו. קשה לדמיין את מצבו הנפשי בשעת הניסיון.
כשכבר עמד להניף את המאכלת על צוואר בנו, באה קריאת ה"חדל" מן השמיים, ולכאורה סוף טוב הכל טוב. אבל העלילה עוד טומנת פיתול נורא: אברהם, שחזר אל ביתו בהקלה על שחיֵי בנו ניצלו, גילה כי בניסיון הזה היה קורבן אנושי בכל זאת. שכן סמוך לאחר סיפור עקידת יצחק, בתחילת פרשתנו, אנו קוראים על מות שרה; וחז"ל דרשו כי שני הדברים אירעו באותה שעה.
מסביר רש"י (לבראשית כד, ב): "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". בימינו היו אומרים שהיא לקתה בהתקף לב למשמע הידיעה.
נסו עכשיו לשים את עצמכם במקומו של אברהם. הוא כמעט הקריב את ילדו, ועכשיו, כתוצאה עקיפה של ניסיון זה, הידיעה על אודותיו הרגה את אשת נעוריו, את מי שהלכה איתו בכל תלאותיו וטלטלותיו, ושהצילה את חייו פעמיים, ואשר בשמחת-שׂחוק ילדה לו את יצחק בזקנתה. לוּ שקע אברהם באֵבל לכל שארית ימיו היינו ודאי מבינים אותו, כפי שאנו מבינים את תוגתו של נוח. אך לא. כי כך: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ (בראשית כד, ב-ג).
אברהם סופד ובוכה, ואז קם – ועושה שני דברים להבטחת העתיד העברי, שני מעשים שאת תוצאותיהם אנו מרגישים עד היום הזה: הוא קונה אחוזת קרקע ראשונה בארץ ישראל, את מערת המכפלה והשדה שסביבה; ואז הוא פונה למצוא אישה ליצחק בנו, כדי שיהיו לו נכדים ותתקיים בו ההבטחה שיהיה לגוי גדול; במושגי זמננו: מבטיח את ההמשכיות היהודית. נוח מתאבל והאובדן מכריע אותו. אברהם מתאבל ביודעו מה הוא איבד. אבל הוא קם ובונה את העתיד היהודי. יש גבול לאבל. ואת זאת אברהם יודע, ונוח לא.
את המתנה המיוחדת הזאת הנחיל אברהם לצאצאיו. עם ישראל עבר אסונות הרסניים שעמים אחרים לא היו מתאוששים מהם: חורבן בית ראשון וגלות בבל. חורבן בית שני וקץ הריבונות היהודית. הגירושים, מעשי הטבח, כפיית המרת הדת והאינקוויזיציה בימי הביניים, הפוגרומים במאה ה-17 ובמאה ה-19, ולבסוף השואה. אבל, איכשהו, עם ישראל ספד ובכה ואז קם ובנה את עתידו. זו עוצמתו הייחודית, והיא באה לו מאברהם, כמונצח בתחילת פרשתנו.
הפילוסוף סרן קירקגור כתב ביומנו משפט עמוק: "צריך אומץ מוסרי כדי להתאבל; צריך אומץ דתי כדי לשמוח". אולי זה ההבדל בין נוח הצדיק לבין אברהם איש האמונה. נוח התאבל, אבל אברהם ידע שלאבל חייב לבוא קץ. מוכרחים להמשיך לנגן. לקום מאובדן האתמול אל קריאתו של המחר. לעזור לעצמנו להיוולד שוב.
