מצחק- עושה מעשה יצחק

היסטורית, ישמעאל חי מאז ומעולם במדבריות ועם ישראל קשר את גורלו לארץ ישראל לשבט ולחסד

הרבה 'צחוקים' יש בפרשתנו. ריכוז של צוחקים וצוחקות, ריכוז המעורר תמיהה רבתי. בהדרגה בונה התורה סדרת תובנות המבוססות כולן על שורש צ.ח.ק במשמעותו הרגילה והיום יומית. זאת, עד שאנו נתקלים בצורת שימוש בלשון פיעל… שאף היא מצטרפת לסדרת הצחוקים, וכך זה נראה:

מערכה א- על בשורת הולדת הבן מגיב אברהם בצחוק- "וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק". הא-ל אינו כועס על צחוק זה של אברהם.

מערכה ב- הא-ל בעצמו 'צוחק', הוא מורה לאברהם כיצד לקרוא לילד המובטח – "וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק". השם יצחק ניתן על ידי ה' בכבודו ובעצמו. 'מדרש שמות' אלוקי!

מערכה ג- שרה צוחקת לשמע הבשורה- "וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ", הא-ל מגיב, אינו עובר בשתיקה כפי שהיה אצל אברהם.

מערכה ד – ויכוח 'מצחיק' בין הא-ל לבין שרה באמצעות אברהם – "לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה"? שרה מכחישה- "לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי", הא-ל מתעקש- "לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ"!

מערכה ה– שרה שננזפה בשל צחוקה, עושה שוב שימוש בצחוק לאחר הלידה הצפויה. לאחר שאברהם אכן קרא לו יצחק כהוראת הא-ל-"וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹקים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי".

ובכן, מי ומי בצוחקים? הא-ל, אברהם, שרה, וכל השומע, כולם צוחקים! אבל מתברר כי יש עוד מצחק אחד, במשמעות שונה לחלוטין. מילה אחת בודדה העומסת על גבה את הסיבה שבגינה מבקשת שרה אמנו לגרש את הגר אמו של ישמעאל – מצחק! "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". רבותינו חולקים במשמעות המילה כדלקמן:

"ותרא שרה את בן הגר המצרית, אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח, דרש רבי עקיבא (בראשית כא) ותרא שרה וגו', אין מצחק אלא גלוי עריות… תני רבי ישמעאל אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים … רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים… ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה…" (בראשית רבה (וילנא),וירא נג, יא – יב).

על אף שהגר אינה מוזכרת במפורש בקוראן, האיסלאם מחליף, כידוע, בין יצחק לבין ישמעאל. לשיטתו, הזהות היצחקית גנבה את הזהות הישמעאלית. לדעתי, ייחוס עבירות כה חמורות לנער צעיר בנו של אברהם אבינו אינו אלא אנכרוניזם מדרשי, שמקורו הוא הזיהוי היהודי של הערביות (ויותר מאוחר, האיסלאם) עם הישמעאליות. ניתן אולי לפרש את המילה 'מצחק' במקרה זה גם כ: 'עושה מעשה יצחק'. 'תסביך הגבירה' בה דימתה הגר כי היא היא הגבירה, מביא בעקבותיו גם את השאלה מיהו הבן היורש, כשיטת רבי שמעון בר יוחאי. ישמעאל, כמתואר במדרשים, התגאה, הוכיח, והתגרה בסביבתו הקרובה והרחוקה. הוא האמין כי הוא הוא היורש היחיד של אברהם, ולא רק מן ההיבט החומרי. מאבק זה לא תם עד היום ויהיו לו בהמשך השלכות עמוקות על ההיסטוריה היהודית.

הדרמה והדילמה מוכרעים באופן חד-משמעי על ידי הא-ל: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא".

נבואתו של אברהם נחותה בהשוואה לנבואת שרה. "'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', מכאן את למד שהיה אברהם תפל לשרה בנביאות" (ילמדנו, שמות רבה, פ"א). בהכרעתו אין הקב"ה מכנה את ישמעאל בנך אלא בן האמה בדיוק לפי ניסוחה של שרה. עם ניסוחים כאלה, כל מה שהישמעאלים יכולים לומר הוא רק הטענה השקרית שלפיה ישמעאל הוא יצחק ויצחק הוא ישמעאל. היסטורית, ישמעאל חי מאז ומעולם במדבריות ועם ישראל קשר את גורלו לארץ ישראל לשבט ולחסד.

(וירא תשפ"ג)