אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])יש רגע מסויים מכונן ומשמעותי בחיי האדם שבו הוא אומר לעצמו- עד כאן. אי אפשר להמשיך כך יותר. חייב לבוא שינוי.
רגע כזה מגיע ומופיע בחייו הסוערים של יעקב אבינו.
לאחר שהוא בורח מעשו אחיו המתנכל להורגו, מגיע יעקב אבינו לחרן, אל ביתו של דודו לבן בן בתואל הארמי הוא אחי אימו רבקה.
בביתו של לבן עוברות על יעקב עשרים שנים קשות ומאתגרות. בצד העובדה שבאותן עשרים שנה הוא מתחתן עם לאה ורחל, ומקים את השבטים שיהיו שורש וגרעין העם היהודי, את אותן השנים יתאר יעקב ללבן בסוף התקופה במילים הבאות: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּר שְׁנָתִי מֵעֵינָי".
עשרים שנה יעקב סובל ושורד. הוא שורד את כל הקומבינות והתרגילים שעושה לו לבן- החלפת רחל בלאה, תרגילי השכר, תרגילי הצאן והמקלות, הדיבורים מאחורי גבו ועוד ועוד. או אז מגיע רגע מסוים שבו יעקב מרגיש שאי אפשר להמשיך כך יותר, והגיע זמן השינוי. הוא קורא ללאה ולרחל ואומר להן שהגיע הזמן לשוב הביתה לארץ ישראל: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ…. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי.. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ..".
מה קרה דווקא עכשיו שמביא את יעקב למסקנה שהגיע הזמן לעזוב את הגלות ולחזור ארצה?
שתי תשובות לדבר.
האחת, היא הבנתו של יעקב כי הוא סיים להקים את המשפחה שממנה יבנה עם ישראל, וכי עכשיו על המשפחה לשוב למקומה הטבעי בארץ ישראל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי"
התשובה השנייה נעוצה בפסוקים המתארים את מה שיעקב שומע, קולט ומפנים:
" וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם".
למרות עשרים השנים בהם מביא יעקב ברכה ושפע מוכחים ומדידים לבית לבן, המתברך בזכות יעקב, השנאה המתפרצת כלפי יעקב חזקה יותר מכל, מעבירה את אנשי בית לבן על דעתם, וכמו שהידים, הם מביאים על עצמם כליה.
את השנאה הזו יעקב שומע, והיא באה לידי ביטוי בפניו של לבן:
" וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". לא שלפני כן לבן היה צדיק או חסיד אומות העולם, אבל איכשהוא הוא עוד הצליח להסתיר את קנאתו ושנאתו, לרמות ולנצל את יעקב עד תום. אלא שעתה הצלחתו המסחררת של יעקב הוציאה את לבן ובניו מדעתם, והם בבחינת 'גם לי גם לך לא יהיה', מחפשים דרכים נוספות להתנכל ליעקב.
בשלב הזה, יעקב מבין שכל החיוכים המלאכותיים, והדיבורים הנחמדים ששמע במשך השנים בבית לבן, היו רק כיסוי ומסווה של צביעות, והסתירו מאחריהם שנאה עזה, ואיזו 'אנטישמיות כבושה'.
כאשר יעקב מגלה את פניו האמיתיות של לבן, הוא קורא לבנותיו ואומר להן- הגיע הזמן לחזור הביתה.
כאז כן עתה. ראוי להם ליהודים הפזורים בגלוית השונות, המוקפים בכל מיני סוגים של 'לבן מודרני', להקשיב היטב לדברי 'לבן ומשפחתו', זה שביקש לעקור את הכל, לראות כיצד 'פני לבן' משתנים בקמפוסים, בפוליטיקה ובתקשורת, לזכור כיצד חיוכים מלאכותיים יכולים להתחלף בן רגע לשנאה יוקדת, וכמו יעקב להגיע למסקנה היחידה והאחת המתבקשת:" עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".
