וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

הרגישות היהודית לחיי אדם בכלל, ולחיי שבויים בכלל, שימשה לאורך ההיסטוריה אמצעי לחץ של אויבים ושובים כדי לגבות מאיתנו מחיר יקר. הם ידעו כמה העניין הזה של פדיון שבויים נוגע בעצבים הכי חשופים שלנו כחברה וכעם, וניצלו את החולשה הזאת לצורך קלף מיקוח ופגיעה בנו.

אלפי שנים יהודים נחטפו ונפלו בשבי בצורה כזו או אחרת. פעמים היה זה לצורך סחיטה כספית ותשלום כופר נפש, פעמים היה זה לצורך המרת דת, ופעמים תוך כדי מלחמות ואירועים צבאיים וביטחוניים. אלפי שנים, יהודים שילמו כמעט כל מחיר כדי לפדות מהשבי את ילדיהם ואת אחיהם. אף עם אחר בעולם לא גילה כזו רגישות לשבוייו ואף להבאת חלליו לקבורה, ואף אומה לא שילמה כאלו מחירים חסרי פרופורציות כדי להשיב את בניה הביתה.

מצד אחד, הערך הקדוש הזה של פדיון שבויים הוא מקור כוח המוסרי של העם היהודי. מצד שני, דווקא בגלל קדושתו וידיעת האויב עד כמה זה חשוב לנו – הוא הופך להיות מקור חולשה המנוצלת על ידי האויב.

בפרשת השבוע לך לך, מתגלה אברהם במלוא רגישותו ונחישותו לערך של פדיון שבויים, ואולי זה המקור לאכפתיות הזו שלנו עד עצם היום הזה. תוך כדי מלחמה של ארבעה מלכים נגד חמישה במזרח התיכון של אז, נלקח בשבי לוט, אחיינו של אברהם. למרות התנהגותו של לוט, אברהם לא מסיר את אחריותו מהאחיין שלו, ולאחר שהוא שומע שלוט נפל בשבי, הוא לא חוסך בשום מאמץ כדי להחזירו הביתה: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".

פרשיות השבויים והנעדרים המלוות אותנו לאורך הדורות ובכל רחבי תבל, מזכירות לנו שוב ושוב את מקור עוצמתנו הערכית, המוסרית והחברתית, ואת ערכי היסוד עליהם גדלנו באזרחות ובצבא: לא משאירים פצועים בשטח, מביאים כל חלל לקבורה, ועושים הכל כדי להחזיר את הבנים – החיים והחללים – הביתה. הערכים הללו, שירשנו מאברהם אבינו, הם מקור הכוח האנושי הלאומי והמוסרי שלנו, והם גם החושפים את חולשתנו ורגישותנו הגבוהה לעניין.

הבטחת ה' לרחל אימנו ולדורות עולם, "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", הפכה להיות תפילה, תקווה ומטרה לאורך ההיסטוריה לעם היהודי, שמעולם לא שקט עד שעשה את כל מה שאפשר לעשות כדי שיתקיים בו: "ְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".