הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת ויצא מציבה את יעקב במרכזו של מסע אישי ורוחני, השונה באופן מהותי מדרכם של אברהם ויצחק שקדמו לו. יציאתו של אברהם למסע חייו, נובעת מההתגלות הא-לוהית שמופנית אליו ומלווה אותו במסעו ובדרכו אל עבר הארץ המובטחת. כאשר אברהם יוצא למסע, הוא עושה זאת מתוך ציווי חד וברור – "לך לך". ה’ מתגלה אליו, מורה לו ומבטיח לו. גם נישואיו לשרה מגיעים מתוך המשכיות משפחתית טבעית. אברהם פותח דף חדש, אבל הדף הזה נמסר לידיו ישירות משמים.
קורותיו של יצחק, לעומת זאת, מתרחשים בצילה של ההמשכיות הזורמת בנתיב שסלל אביו. יצחק לא עוזב מעולם את ארץ ישראל, ומחדש בה את הבארות אשר חפר אביו. יצחק חי במרחב של המשכיות: הוא ממשיך בדרך אביו, אך מוסיף לה דיוקים משלו. הוא לא יורד מן הארץ גם ברגעי משבר, נזהר ברמיזותיו לאבימלך בעניין רבקה, ואינו מדיר את עשו. ההתגלות הראשונה שלה הוא זוכה, מורה לו בחדות: “אל תרד מצרימה”. העולם הרוחני של יצחק מגיע אליו בעזרת גבולות. גם בחייו הזוגיים אביו דואג לו למציאת אשה, כאשר המציאות מתגלגלת אליו כמעט ללא מאמץ.
לעומת שני האבות שקדמו לו, יעקב נדרש לבנות כמעט כל שלב במו ידיו: את הברית עם ה’, את זהותו האישית ואת חייו הזוגיים והמשפחתיים. זהו סיפורו של אדם שמתחיל מעמדת נחיתות, ובכוח עמל, יגיעה והתמודדות חוזרת עם מרמה שלו ושל אחרים – מכונן מחדש את הברית.
בעולמו ובמסע חייו, שום דבר אינו מובן מאליו. הוא נאבק על הברכה ועל הבכורה בתחילה בתחבולות, ניצול רגעי חולשה של עשו ותחפושת מול אביו. אך בהמשך הוא לומד דרך חדשה, שמבוססת על עמל, חריצות ונחישות. אצל לבן הוא חווה על בשרו את אותה מרמה שנקט בה בעבר, ודווקא שם הוא יוצר ומגלה את כוחו, לא כמי שלוקח מאחרים, אלא כמי שבונה בעצמו.
גם ביחסיו עם הקב״ה מתגלה תנועה אחרת. יצחק שומע “אל תרד”, ואילו יעקב מקבל מסר הפוך: “לך בדרכך… ואהיה עמך”. ה׳ אינו מנחה אותו היכן להיות, אלא מבטיח ללוות אותו בכל מקום שאליו הוא הולך. זוהי תנועה של אחריות בוגרת; האחריות לדרך מוטלת על יעקב, ואילו ה’ מלווה, מגן ושומר.
בין רחל לבין הקב”ה – מפגש של קודש ואהבה
חז”ל ופרשנים רבים עמדו על הדמיון בין תיאורי המפגש של יעקב עם רחל לבין תיאורי המפגש שלו עם הקב”ה בבית אל. בשניהם אנו מוצאים התגלות, התרגשות, ותנועה נפשית של חיבור. הקבלה הזאת רומזת לנקודה יסודית ועמוקה: הקמת בית בישראל – יחסי האישות, האהבה, המשפחה, אינם רק צורך אנושי או ביולוגי, יש בהם גם קדושה. אצל יעקב, האהבה לרחל והברית עם א-לוהים הם שני מוקדים מקבילים של קשר, ומסעו מחייב אותו לבנות את שניהם במאמץ אישי מתמשך.
הופך משומע לרואה
מסעו של יעקב מתואר גם כתנועה רוחנית פנימית: מ”שמיעה” ל”ראייה”. הוא יוצא לדרך כשהוא “שומע” לקול אמו ולדברי אביו, אבל חוזר כשהוא רואה בעיניו את מלאכי א-לוהים, את פני עשו, את פני ה’, ואת הדרך חזרה לבית. אצל אברהם התנועה הפוכה – מראייה לשמיעה: בתחילה ה' אומר לו 'אל הארץ אשר אראך', ואילו בניסיון העקידה הניסוח משתנה 'אל אחד ההרים אשר אומר אליך'. יצחק מזוהה כמעט כולו עם כוח השמיעה, עד ש”כהו עיניו מראות”. יעקב, השלישי, משלב ומתקן: הוא לומד לראות מתוך ובאמצעות מסע חייו המייסר והמורכב.
רחל – אקטיביות חדשה
גם במפגש עם אשת חייו יש חידוש ביחס לאבותיו. אצל יצחק – רבקה היא שואבת המים, הפועלת שרצה ומציעה להשקותו ואת גמליו. אצל יעקב התמונה מתהפכת: הוא זה שמגלגל את האבן, יוזם ופועל. חלק מהמעבר מילדות לבגרות הוא היכולת לבנות את הקשר הזוגי במעשה ולא רק בקבלה.
בחזרתו לארץ, יעקב מחזיר לעשו את הברכה, הוא משתחווה, מפייס ומעניק. זהו ויתור שאיננו נובע מפחד, אלא מתוך תחושת יציבות: הוא כבר אינו צריך את הברכה שנלקחה במרמה. זכותו כבר נקנתה בכוח עמידתו, מאמציו ומה שעבר עליו. דווקא כשהוא חזק מכח כל מה שקנה בעצמו בעמל ובהשקעה, הוא יכול לוותר על מה שהושג מתוך מציאות של חולשה בשלבים מוקדמים יותר בחייו.
יעקב שב ועובר במקומות שבהם הלך אברהם בית אל ושכם וכונן בהם מחדש את הברית. הוא הראשון שמצליח לכלול בברית את כל בניו, על כל גווניהם. אולי משום שהוא עצמו חווה את החיים מתוך פיצול, מאבק והתגברות, הוא הופך לאב שיכול להיות בטוח דיו כדי להכיל גם את השונות הגדולה, וגם את המורכבויות העצומות שמתגלות בחייהם ובאישיותם של בניו לאורך הדרך.
