כלבים וגיצים

"מה כתיב למעלה מן הענין 'ואלה המלכים' וגו' וכתיב הכא 'וישב יעקב'? א"ר חוניא: משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם. א"ר לוי: משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו וראה חבילות חבילות של קוצים ונכנסו למדינה, אמר אנה יכנסו כל החבילות הללו? והיה שם פקח אחד. א"ל מאלו אתה מתיירא? גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפן, כך כיוון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא, א"ל הקדוש ברוך הוא? מאלו אתה מתיירא? גץ אחד משלך וגץ א' משל בנך ואתם שורפים אותם כולם, הה"ד (עובדיה א) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'" (בראשית רבה, וישב, פד, ה).

היחס בין תיאור המלכים האדירים של עשיו בפרשת וישלח לישיבתו השלווה של יעקב בפרשת וישב, איננה רק שאלה של רצף כרונולוגי, אלא פתח לדיון נוקב בשאלת מקורות הכוח, מהות הפחד ודרכי ההתמודדות של האדם עם מצבי משבר. שאלה מרכזית העולה מקריאה זו היא מדוע בחרו הדרשנים לנסח את תובנותיהם באמצעות משלים דווקא? האם טכניקה זו יעילה יותר מהסבר ישיר?

התשובה נעוצה בתכונות הייחודיות של המשל ככלי להעברת מסרים מעוררי מחשבה. המשל, מעצם הגדרתו, מזמין את השומע להשתתף באופן פעיל בתהליך הפענוח, ליצור הקשרים אישיים ולגשר בין המוכר והמופשט. במקום להטיף מוסר או להציג טיעון לוגי, הוא מציע תמונה חיה, המאפשרת לקורא או לשומע לחוות את המסר באופן בלתי אמצעי ולגבש את דעתו האישית. דווקא הריחוק המובנה, השימוש בדימויים ובאנלוגיות מעולם אחר, מאפשרים לנו להתבונן בסוגיות מוכרות מזווית חדשה ולהגיע לתובנות מקוריות.

נתבונן במשלים הניצבים במרכז המדרש. ר' חוניא מתאר את מצבו של יעקב באמצעות דימוי מעורר חרדה: הולך בדרך הניצב בפני כנופיית כלבים. הדרך כאן מסמלת את מסע החיים, את הלא נודע, את האתגרים האורבים לאדם בכל פינה. הכלבים, בנביחותיהם המאיימות, מייצגים את הכוחות העוינים הפועלים בעולם. תגובת ההלך – "וישב לו ביניהם" – מעוררת תהיות. הוא נכנע לפחד? האם הוא מנסה להיטמע באיום, בתקווה להינצל? או שמא מנסה להכיר את האויב כדי להתמודד עימו בעתיד? היעדר תשובה ברורה, לצד תחושת אי-הנוחות שהדימוי מעורר, מעידים על כוונת הדרשן לחשוף את עומק הפחד ואת הקושי למצוא לו מענה.

ר' לוי, לעומתו, מציע תמונת עולם אופטימית יותר, המתמקדת בכוחו הפנימי של האדם: הנפח, העומד בפני חבילות הקוצים, אינו נסוג, אלא מודע ליכולתו לשנות את המציאות באמצעות הניצוץ – סמל ליצירתיות, תבונה, רוחניות. כאן, מקור העצה הוא דמות "פקח אחד", המייצגת חוכמה, ראייה לטווח רחוק, הבנת הקשרים הנסתרים. במקום תיאור של חולשה ותסכול, מציע ר' לוי תמונה מעצימה של אדם המסוגל להתגבר על מכשולים באמצעות משאביו הפנימיים.

ניתן לטעון שר' חוניא רואה בעולם מקום מסוכן ומאיים, שבו האדם נאלץ להתמודד עם כוחות גדולים ממנו, ואילו ר' לוי משקף תפיסה אופטימית יותר, הרואה בעולם מקום שבו טמון פוטנציאל עצום לטוב, בתנאי שנכיר בכוח הפנימי שלנו ונפעל למימושו.

מעבר להבדלים אלה, טמון כאן גם מסר עמוק יותר: ייתכן שהמדרש אינו מבקש להכריע בין שתי הגישות, אלא להציג בפנינו דיאלקטיקה נצחית בין פחד לכוח. יש זמנים שבהם עלינו להרגיש את החולשה שלנו, לנסות להבין את האיום מבפנים; ויש זמנים שעלינו להתמקד בכוח הפנימי שלנו, להאמין בעצמנו ולנצל את הפוטנציאל הטמון בנו. הדרך הנכונה משתנה בהתאם לנסיבות המשתנות.

הבחירה להתחיל בתיאור הפחד ואז להמשיך להצגת הכוח, מעידה על תפיסה היררכית: רק מתוך הכרה בפחד, מתוך הבנה מעמיקה של חולשתנו, ניתן להגיע לכוח אמיתי, כזה שמבוסס על התמודדות כנה עם המציאות.

מנקודת מבט פילוסופית, המדרש מזמין אותנו להרהר בשאלת המהות האנושית: האם אנו יצורים הנתונים לחסדי הנסיבות, או שאנו מסוגלים לעצב את גורלנו? האם עלינו לבטוח בכוחות חיצוניים או במשאבים הפנימיים שלנו? המדרש מעודד אותנו לחפש את האיזון הנכון בין פחד לאמונה, בין חולשה לעוצמה, ולהבין שהכוח האמיתי טמון ביכולתנו לשלב בין שני הקטבים הללו.

בסופו של דבר, המדרש בבראשית רבה מזמין אותנו למסע של גילוי עצמי, מסע שבו עלינו להכיר במורכבות הרגשות שלנו, לבחון את תפיסת העולם שלנו, ולמצוא את הכוח הפנימי הטמון בנו – כוח הניצת מתוך ההכרה בחולשה, כוח המסוגל להפוך את הפחד להזדמנות. ובכך, הוא מציע לנו לא רק הבנה מעמיקה יותר של סיפור יעקב, אלא גם כלי להתמודדות עם אתגרי חיינו שלנו.