לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ

תוך כדי ימי הקנאה של האחים את יוסף, "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו", ולאחר שהם יצאו מביתם בעמק חברון והלכו לשכם – "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם', קורא יעקב לבנו יוסף ומטיל עליו את השליחות והמשימה הבאה: "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר".

יוסף יוצא לדרכו, מתוך רצון להגיע קרוב אל אחיו. הוא  רוצה לשמוע אותם מצד אחד ולהסביר את עצמו מצד שני, ואולי בכך ליישר את ההדורים ולהנמיך את גובה להבות הקנאה, שלא לומר שנאה.  הוא מתקרב אליהם ואז, בסמוך לשכם, עיר עם היסטוריה בעייתית כשלעצמה, אנחנו נתקלים באחת המילים הקשות ביותר לשעתה ולדורות – "מֵרָחֹק".

מילה זו לקוחה מתוך פסוק שלם המתאר את תגובת האחים למראה אחיהם הקטן המגיע מחברון: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ". אומר ה'אור החיים' הקדוש: "ויראו אותו מרחוק – פירוש מריחוק הלבבות, שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם, אלא כאיש מרוחק מהם".

לצערנו, המילה הקשה הזו מתארת את חיינו גם בעת הזו. הפסקנו להכיר איש את רעהו מקרוב, וכל ההיכרות והשיח האישי והציבורי שלנו הפכו להיות מֵרָחֹק.

פעם, בימי השכונה הפשוטים והטבעיים, טרום תקופת הטלוויזיה והרשתות החברתיות, פשוט ישבנו אחר הצהריים במרפסת בשיכון, עם אבטיח, ענבים ופיצוחים – והכל היה מקרוב. דיברנו מקרוב, הכרנו מקרוב, שיחקנו חמש אבנים מקרוב, וכל החיים התנהלו פנים אל פנים ומקרוב. הקרבה הזו קירבה גם את הלבבות. אפשר היה להסכים, אפשר היה להתווכח, אבל הכל התנהל מקרוב.

אחת הרעות החולות של המציאות החדשה זו המילה הזו – מֵרָחֹק. החיים מתנהלים מֵרָחֹק. שולחים מסרונים, מצייצים בטוויטר, כותבים טוקבקים, והכל מֵרָחֹק. רחוק פיזית ורחוק גם נפשית. לא רואים את האנשים, לא מביטים להם בעיניים מקרוב, לא נוצרות קרבה ואינטימיות רגשית. הכל מתנהל מֵרָחֹק.

כל פעם מחדש כשאני קורא טוקבקים מתלהמים ומלאי רוע וגסות לב, אני שואל את עצמי: האם האנשים הללו, המסתתרים מאחורי האנונימיות האינטרנטית, היו מעיזים לומר את אותם דברים ובאותן מילים לאנשים גם בפנים, כשאותם אנשים שהם כתבו עליהם מסתכלים להם בעיניים מקרוב?

חלק גדול מהשנאה והניכור וההתלהמות במחוזותינו נובעים מהמילה הקשה הזו – מֵרָחֹק. אנחנו ניזונים אחד על השני מהתקשורת, אנחנו מתקשרים האחד עם השני מֵרָחֹק, אנחנו מרבים לדבר האחד על השני ולא האחד עם השני, וכך בוודאי לא יוצרים לא דיאלוג ולא קרבה, לא הבנה ובוודאי לא אהבה.

כמה מדויקות הן מילות הפסוק: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ". הם אפילו לא נתנו לו צ'אנס להתקרב, לדבר, לבטא את עצמו, להסביר. הם לא נתנו לו את הסיכוי להסתכל לאחים מקרוב ובעיניים. כשהמצב הפיזי, הנפשי והרגשי הוא "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם", לא פלא שהתוצאה הסופית היא "וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ". כשזה החטא – זה עונשו. וכשזה החטא – זה תיקונו – מקרוב. להכיר מקרוב, לדבר מקרוב, לנסות להבין מקרוב, ולנהל חיים חברתיים וציבוריים של מקרוב.

אולי לתיקון הזה של המרחק שנוצר על ידי המֵרָחֹק הזה, רומז הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן… וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה".