קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)בשקט זה התחיל. לא מפני שלא היה לי מה לומר, אלא מפני שפחדתי ממה שיקרה אם אדבר. עמדתי שם בין אחיי, גדולים ממני, בטוחים ממני, כל אחד מהם משוכנע שיימצא פתרון בלי שנצטרך להתלכלך באמת. הכרתי את הפיתוי הזה היטב.
הרי כבר הייתי שם, במקום שבו שותקים, דוחים, נותנים לזמן לעשות את שלו. פעם חשבתי ששתיקה היא חוכמה. אבל ראיתי את צערו של אבא, איך השנים חולפות והוא ממאן להתנחם. היום אני יודע: לפעמים השתיקה היא בריחה.
הזיכרון שלא עוזב אותי הוא תמר. אין יום שבו איני חוזר לרגע ההוא. הבושה. המבטים. הידיעה שאין עוד לאן להסתתר. כשאמרתי אז “צדקה ממני”, לא רק הודיתי במעשה – הודיתי באחריות. הבנתי שהאמת, גם כשהיא כואבת ומביכה, היא הדבר היחיד שיכול להציל אדם מעצמו. מאז נשבעתי: לא עוד התחמקויות. לא עוד העברת אשמה. אם יהיה מחיר – אני אשלם.
ועכשיו בנימין. בנג'י, אחי הקטן. שוב האיום לאבד בן. שוב מציאות שדורשת מישהו שייקח על עצמו את הסיכון. ראיתי את הפחד בעיניים של כולם, והרגשתי אותו גם בי. מולנו עמד האיש הזה, שליט מצרים, קר, חזק, בלתי נגיש. אחי יוסף, אבל אז עוד לא ידעתי. בעיניי, הוא היה מערכת סגורה, כוח שלא רואה בני אדם אלא מספרים, החלטות ותקנות.
וניגשתי. לא מתוך ביטחון, אלא מתוך הבנה שאין ברירה. לא נאמתי, לא דרשתי. דיברתי אמת. סיפרתי סיפור. הודיתי בפחד, בכאב, במחיר. ואז אמרתי את מה שידעתי שרק אני יכול לומר, את כוחה של הערבות ההדדית: אני אהיה העבד, אני נושא באחריות.
זה היה הרגע שבו הבנתי סופית מהי מנהיגות. לא מי שמנצח, אלא מי שמוכן להיבחן. מי שלא מפחד שמישהו יפתח את הסיפור עד הסוף, ישאל שאלות קשות ויבדוק את ההחלטות. מי שלוקח אחריות באמת, לא חושש מוועדת חקירה. הוא יודע שרק דרך בירור, דרך אמת גלויה, אפשר לתקן.
אני יהודה. טעיתי. נכשלתי. אבל למדתי. והיום אני יודע: גאולה מתחילה בווידוי, באומץ לומר "אני כאן" ולהישאר גם כשהאמת כואבת.
הגאולה היא בהודאה, אך גם באחדות. "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָֽתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָי֥וּ אֶחָד בְּיָדִי".
