אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
מעבר לדרמה הגדולה שמתרחשת בפרשה והמתארת את האיחוד הגדול שבין יוסף לאביו ולאחיו, מקפלת הפרשה מקצת מדרכי תפקודו של יוסף כמשנה למלך. "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה". הפסוק כולל התייחסות לשני בעלי עניין מרכזיים. החלק הראשון של הפסוק מתייחס להתנהלות יוסף עם הציבור, "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים". החלק השני של הפסוק מתאר את יחסיו של יוסף עם המלכות–פרעה, "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה".
בניסיון להבין את טיב היחסים שבין יוסף לבין העם, ובין יוסף לפרעה, דורשים חז"ל שיוסף קיים את חובתו מתוך חובת נאמנות כפולה. נאמנות לציבור ונאמנות לפרעה.
כך למשל דורשים חז"ל את הביטוי "וילקט יוסף אל כל הכסף", מלמד: "באמונה ליקטו לא בגזל ולא בחמס". זאת, בניגוד לגורמים פרטיים שמנצלים משברים כדי להפקיע שערים, לרכוש בזול ולמכור ביוקר. ואולי בניגוד לשוק 'השחור' שהתפתח בשנות הרעב במצרים. יוסף נהג 'באמונה'. הוא לא ניצל את תנאי השוק כדי למעול באמון הציבור. יוסף ממלא אחר חובתו הציבורית ופועל כנאמן הציבור.
אך בכך יוסף לא מילא אחר כל הנאמנות לה הוא חב. חובת הנאמנות השתרעה גם ביחסיו אל השלטון עצמו, כפי שמלמדנו המדרש: "מלמד שהיה נאמן לו [=לפרעה] ולא היה גוזל". בגישה זו הולכים פרשני המקרא. כך מבאר המלבי"ם: "ספר מנאמנות יוסף שהביא את כל הכסף אל אוצר המלך". ולא רק שהביא הכל לאוצר המלך, אלא מוסיף ומחדד הספורנו: "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. שלא הורה לעצמו היתר בכל עמלו לקחת דבר לעצמו".
היטיב לסכם את חובת הנאמנות הכפולה שחב יוסף לציבור ולשלטון רבינו בחיי בקביעתו: "והכתוב מפרסם בכאן מעלת יוסף ונאמנותו הגדולה, כי הביא הכל אל גנזי המלך וקנה לו המקנה גם האדמה גם הגופות, ועם כל זה מצא חן בעיני העם, כי מאת ה' היתה זאת".
מושכל יסוד ביקש יוסף ללמד במנהל תקין. מושכל שתחולתו משתרעת על כל מי שפועל מטעם רשות ציבורית, לפיו המבקש לעשות את תפקידו נאמנה מחוייב לציבור ולמלכות. ההבנה לפיה אין למשרת הציבור מעצמו ולא כלום, והוא נמצא בתווך בין העם לבין המלכות ולשניהם הוא חב חובת נאמנות, היא זו שצריכה לשמש נר לרגלי נושאי דברה של הרשות הציבורית.
(ויגש תשפ"א)
