ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת ויגש איננה פרשה של רעש, אלא של שבירת שתיקה. אין בה מעמד הר סיני, אין בה מלחמה, ואין בה אותות ומופתים. יש בה רגע אנושי אחד, טעון עד קצה גבול היכולת: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". יהודה אינו נושא נאום אידאולוגי ואינו מבקש עסקה פוליטית. הוא עושה מעשה פשוט ומסוכן – מתקרב. ההתקרבות הזו מכריחה את יוסף להפסיק להתבונן מרחוק, להפסיק לנהל את הסיטואציה כשליט קר רוח, ולהתעמת עם זהותו שלו.
יוסף נמצא בעמדת כוח מושלמת. הוא יכול למשוך זמן, לבחון שוב ושוב את אחיו, להניח לדברים "לנוח על השולחן". יש חוכמה בהמתנה. מספרים על יצחק שמיר ז"ל שנהג לדחות החלטות, וגילה שלא אחת המציאות פתרה את הבעיה במקומו. אבל פרשת ויגש מציבה גבול ברור: יש רגעים שבהם ההמתנה אינה תבונה אלא בריחה. כאשר מי שמחזיק באמת בוחר לשתוק – הוא משמר עוול.
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" זה איננו רק בכי, אלא קריסה של זהות. יוסף מגלה שכל שנות ההצלחה המצרית אינן יכולות להחליף חיים שלמים של הדחקה. הוא אמנם מושל, אך הוא זר לעצמו. רק כאשר הוא אומר "אֲנִי יוֹסֵף" מתאפשר תיקון. לא בגלל שהאחים משתנים, אלא משום שהוא עצמו מפסיק לעמוד מן הצד.
הרגע הזה מהדהד באופן כמעט מצמרר בסיפורו של טום סטופארד, גדול המחזאים באנגלית, סמל של תרבות אוניברסלית, שגילה רק בשלב מאוחר בחייו שהוא יהודי, שרוב משפחתו נספתה בשואה, ושהוא עצמו חי שנים כמי שוויתר על סיפורו. מחזהו האחרון, "לאופולדשטאט", הוא כתב אישום עצמי: האשמה על חיים שלמים של נוחות תרבותית שנקנתה במחיר של עיוורון. סטופארד, כמו יוסף, הבין באיחור שעמידה מן הצד איננה ניטרליות – היא בחירה.
הבחירה הזו חוזרת שוב ושוב גם בזירה הלאומית. אחת העובדות המטרידות בתולדות מדינת ישראל היא שמעולם לא גרמנו לאויבינו להצהיר בפומבי על כניעה ועל הכרה בזכותו של העם היהודי על ארצו. המלחמות לא היו על קווי חלוקה, אלא על עצם הקיום. גם כאן, כמו בפרשה, שינוי התנהגותי איננו מספיק. בלי הכרה – אין פיוס ואין עתיד יציב.
היעדר ההכרה הזה איננו נשאר בגבולות המזרח התיכון. הוא מתבטא בגלים הולכים ומתרחבים של דה-לגיטימציה: מחיקות שמות, חרמות, וטשטוש מכוון של ההבדל בין ביקורת פוליטית לבין אנטישמיות. כאשר דבלין באירלנד שוקלת למחוק את שמו של הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג, מהפארק הסמוך למרכז היהודי המקומי ולהמירו בשם "פלסטין חופשית", הדבר מעורר – ובצדק רב – זעזוע בקרב יהודים רבים בארץ ובעולם. רבים רואים בה ביטוי לאנטישמיות, מעבר להבעת עמדה פוליטית. אין זו מחאה מדינית בלבד – זו מחיקה סמלית של זיכרון וזהות. וכאשר מוסדות בינלאומיים או גופים "נייטרליים" בוחרים להחרים יוזמות ישראליות מצילות חיים, הצביעות כבר איננה מוסתרת.
כך למשל, ספר השיאים של גינס מחרים את ישראל: עמותת "מתנת חיים " פנתה לחברת גינס העולמית כדי לרשום שיא של 2,000 תורמי כליה וקיבלה תשובה שלילית, בגלל מדיניות החברה כלפי ישראל. אפשר לטעון בהחלט שזו שבירת שיא גינס בצביעות או באנטישמיות. שתיקה מול תהליכים כאלה, כך נטען, איננה סובלנות אלא הפקרה. שוב חוזרת אותה דילמה של ויגש: האם לעמוד מן הצד, או לגשת.
גם בתוך אירופה עצמה נשמעים קולות אזהרה. חברי פרלמנט ואנשי רוח מזהירים מפני רשתות אידיאולוגיות הפועלות תחת מעטה מתון, אך חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה החילונית.
בהקשר זה, דבריו של גרשם שלום מלפני כמעט מאה שנה, נשמעים נבואיים. שלום הזהיר מפני האשליה שניתן להקים ריבונות יהודית מבלי להתמודד עם עומק המשמעות הדתית והתרבותית שלה: "א־לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". הזהות, כמו הא-ל בפרשת ויגש, אולי שותקת זמן מה, אך לבסוף היא תובעת קול.
ואכן, מול קולות, כדוגמת ליאור שליין בסדרת סרטונים, המבקשים מיהודים, ובעיקר מצעירים, לחדול מ"עיסוק בזהות", אנו עדים דווקא לתנועה הפוכה. אחרי 7 באוקטובר, רבים בוחרים להעמיק בזהות היהודית, בלימוד, במסורת, בשייכות. יש מי שרואים בכך נסיגה לאחור. אך פרשת ויגש מלמדת שזהו מהלך של ריפוי. הזהות שלא מקבלת ביטוי מודע, תובעת את שלה בדרכים אחרות.
יוסף אינו נגאל באמצעות כוח, אלא באמצעות אמת. הוא מפסיק לשחק תפקיד, ומוכן לשלם את מחיר הקרבה. הגאולה – האישית והלאומית – איננה מתחילה בהסברה מתוחכמת או בניהול תדמית, אלא באמירה הישירה: זה אנחנו. זה סיפורנו. איננו עומדים עוד מן הצד.
