קרן זווית

זקנה אחת בבאר שבע. עייפה, לא מן הזקנות הזקופות של ימינו. כך מרכלים עליי.
לפי המדרש בת 86 הייתי כשבעלי בירך את בניי, אולי קרובה ל-90. איני יודעת בדיוק כמה שנים חייתי. אומרים שהייתי בת שלוש כשנישאתי ליצחק, אבל ילדה בת שלוש כנראה לא מצליחה להשקות עשרה גמלים. אם כך, הייתי בת 10 או 11 כשעבד אברהם הגיע לבית אבי. מאז – באר שבע היא ביתי. רוב חיי כאן. רוב חיי – לבד.

לא הצלחתי ליצור קרבה עם יצחק. כשראיתי אותו לראשונה, נפלתי מהגמל מרוב חרדה. הקדושה שלו הפחידה אותי, השתיקה חנקה אותי.  מאז – לא הצלחתי להישיר אליו מבט. 20 שנה הייתי עקרה. העקרה הראשונה שנקראת כך בתורה.*
והוא? הוא התפלל בקרן זווית אחת, ואני באחרת. שני אנשים תחת קורת גג – ואף מילה. מרחק עולם ביניהם. כשנולדו התאומים, משהו בי התעורר. רגש האימהות. ויעקב – תמים, שקט, רך. מייד נקשרתי אליו באהבה שאין לה סוף.

ואז הגיע יום הברכה. אתם קוראים לזה מרמה. אני קוראת לזה בהירות. הייתי אמא לביאה ששומרת על גור חלש. תמרנתי, אם תרצו, כי ראיתי את הייעוד.

יצחק

“וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו… וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". שתי אהבות שונות בבית אחד. אני ראיתי את האומה שתיבנה, לא את הרגע שבין אב לבן. אהבתי את עשיו לא כי לא ראיתי את פגמיו, אלא כי ידעתי: לאומה צריך גם כוח, ידיים שיודעות לפעול. יעקב? ילד של רוח, של קול, של אמת אחת קטנה שמחזיקה אלפי שנים. בחזוני שניהם היו צריכים לבנות את האומה: כוחו של עשיו לצד רוחו של יעקב.

שתי דמויות בימינו: עינב צנגאוקר – אם לביאה, שנלחמה, תמרנה, דחפה, עשתה הכל בשביל בנה. אהבת האם הפכה אותה לכוח שאי אפשר לעמוד בפניו; ומולה צבי מור, איש של כלל ישראל.
אדם שראה את המרחב, את העם כולו, את התמונה הגדולה. שדיבר כל הזמן על העם, על הערבות, על שלמות החברה שלנו גם ברגעי שבר.

שתי דרכים של אהבה. שני מבטים על עולם אחד. וכמו יצחק ורבקה – שניהם צדקו. וכל אחד מהם נשא חלק אחר מהאמת.

*  כאשר הייתי צריך לבחור שם לדמות המרכזית בספר הפרוזה שלי "עד עקרה ילדה", השם רבקה נצנץ לפניי, כי היא הראשונה במקרא שקרויה "עקרה".