שתי שערות בלב: גבורה וכפרה

"אָמַר רַבִּי יוּדָן: כְּשֶׁהָיְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה עוֹלָה, הָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ לִבּוֹ וְקוֹרְעוֹת אֶת בְּגָדָיו, וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעֲלֶה חֲמָתוֹ, הָיָה מְמַלֵּא אַפּוּנְדָּתוֹ אֲפוּנִין שֶׁל נְחֹשֶׁת וְנוֹטֵל מֵהֶן וּמְכַסְכֵּס בְּשִׁנָּיו וַחֲמָתוֹ עוֹלָה. רְאֵה גְּבוּרָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, עָלָיו נֶאֱמַר: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" (מִשְׁלֵי טז, יד). חֲמַת מֶלֶךְ – זֶה יְהוּדָה. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה – זֶה יוֹסֵף, נֶאֱמַר בּוֹ: "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בְּרֵאשִׁית מא, לט). כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁעָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, אָמַר: עַכְשָׁו תֹּאבַד מִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָשָׁל לִשְׁנֵי אַתְלִיטִין תְּפוּשִׁים זֶה בְּזֶה, כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ אֶחָד מֵהֶן שֶׁהוּא בָּא לְהִנָּצַח, אָמַר: עַכְשָׁו יְנַצְּחֵנִי וַאֲנִי נִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי הַכֹּל. מַה עָשָׂה? נִשְּׁקוֹ עַל יָדָיו וְשֻׁכְּכָה חֲמָתוֹ שֶׁל אַתְלִיטְיָא הַגָּדוֹל. אַף יוֹסֵף, כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ שֶׁעָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה נִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַמִּצְרִים, מִיָּד אָמַר לְאֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ" (בְּרֵאשִׁית מה, ג).

המדרש שלפנינו מתאר באופן חי ומוחשי את רגע השיא בדרמה שבין יוסף לאחיו. הוא מתמקד ברגע המפנה, בשיא המתח שבו יהודה ניגש אל יוסף ומתחנן על חייו של בנימין, אחיו, אך המדרש מצייר תמונה שונה. הוא מתאר את יהודה כגיבור עשוי ללא חת, שחמתו בוערת בו בעוצמה כה גדולה עד ששתי שערות יוצאות מלבו וקורעות את בגדיו. הוא אינו זקוק לעזרת ה"מלך" כדי שתעלה חמתו, אלא הוא עצמו יכול לעורר אותה באופן יזום על ידי כסכוס אפוני נחושת בשיניו. מול גבורה עוצרת נשימה זו, המדרש מעמיד את חוכמתו של יוסף, אשר מבין שבכדי לשכך את חמת ה"מלך", יהודה, עליו להושיט לו יד שלום. לכן, הוא ממהר ומתגלה לאחיו במטרה למנוע את המאבק, שהיה עלול להסתיים באובדן מצרים כולה. לבסוף, המדרש משתמש במשל של שני אתלטים כדי להדגיש את החשש של יוסף, האתלט הקטן, מפני יהודה, האתלט הגדול, ואת הדרך שבה יוסף הצליח להיחלץ מן הסכנה מבלי להינצח.

הצגת הדברים בצורה זו, על אף היותה מרתקת, מעוררת תמיהות רבות. עלינו להישיר מבט אל הבעיות שאיתן התמודד הדרשן. בראש ובראשונה, המדרש בחר להתמקד בדמותו של יהודה דווקא בפרשת "ויגש" שבה יוסף הוא זה שמוביל את העלילה, בעוד יהודה "רק" ניגש ומדבר. ובכל זאת, יהודה הוא "חמת מלך", ויוסף, ה"מלך" בפועל. יתרה מכך, לשון המדרש מציגה את יהודה כגיבור על טבעי, שחמתו קורעת בגדים ונוטל אפוני נחושת. האם יש בפסוקים מקור לתיאור מוגזם כל כך של יהודה? הרי הפסוקים לא מתארים דבר מזה. מעבר לקשיים הללו, עלינו להבין גם את הקישור לספר משלי ולמשל האתלטים. מה הקשר בין חמתו של מלך למלאכי המוות? ומה משמעות המשל? המדרש מציג לכאורה את יהודה כאדם אלים וחסר שליטה, אך בפרשת "ויגש" יהודה דווקא מראה תבונה ורגישות, ונוטל על עצמו אחריות על אחיו בנימין ועל אביו. אם כן, כיצד מתיישבים הניגודים הללו? רק לאחר שנתמודד עם מכלול השאלות הללו, נוכל לגבש הבנה עמוקה של המדרש.

המדרש חושף בפנינו פרשנות עמוקה של המושג גבורה. יהודה אמנם ניחן בכוח פיזי עצום, המתואר באופן ציורי על ידי "שתי שערות בלב", אך כוחו האמיתי אינו טמון ביכולתו להרוס, אלא ביכולתו להשתמש בכוחו זה באופן מבוקר. יהודה, בניגוד לדמותו המודרנית כגיבור פזיז ואלים, הוא דמות מורכבת ביותר. הוא זה שירד מגדולתו בשל מעשה תמר, הוא זה שלוקח אחריות, הוא זה שנושא את האחריות למכירת יוסף. אנו מוצאים כי במקום לשקוע ברגשות אשם, הוא משתנה והופך למנהיג. גבורתו של יהודה היא אינה פראית, אלא מבוקרת. הוא מכסכס אפונים של נחושת כדי לעורר את חמתו, כלומר, יש לו יכולת לשלוט על רגשותיו, הוא יכול להפעיל אותם כשצריך ולכבות אותם כשאין בהם צורך. יוסף, מנגד, הוא איש החכמה. הוא מבין את הסכנה, לא רק ברמה הפיזית אלא גם ברמה הרוחנית. המדרש מזהה את חמתו של יהודה כ"חמת מלך", כוח שיש לו פוטנציאל הרס עצום. אם חמתו של יהודה תצא משליטה, יוסף מבין, העולם יהרס. לכן הוא מתגלה. במילים אחרות, חכמתו של יוסף היא היכולת שלו "לכפר" על חמתו של יהודה. וכאן טמון לב ליבו של המדרש. יוסף לא רק מונע את המהומה, הוא מטה את חמתו של יהודה. כשאומר יוסף "אני יוסף", הוא בעצם מוציא את האוויר מהמפרשים של יהודה, הוא מסיר את הסיבה לזעמו של יהודה. הוא מפנה את זעמו של יהודה מעל בנימין, ומעביר אותו אליו – אל האח שמכר אותו.

יותר מכך, יוסף לא נותן ליהודה הזדמנות לכעוס עליו, הוא משכך את חמתו מיד, וכאן המשל של האתלטים מקבל משמעות. יוסף מבין כי אם יתמודד עם יהודה, יהודה ינצח. יוסף יודע שהוא לא יכול לנצח את יהודה בכוח. הפתרון של יוסף הוא לא לעמוד מולו, אלא לפייס אותו. כמו האתלט הקטן שמנשק את ידיו של האתלט הגדול, יוסף מתגלה כאח שאין בו נקמה, הוא לא מבייש את יהודה, אלא מכפר עליו ועל מעשיו. "חכם יכפרנה" לא רק במובן של שיכוך כעס, אלא במובן של מתן כפרה על החטא. יוסף בכך שהוא מתגלה, הוא פותח פתח לכפרה אמיתית על מכירת יוסף. הופעתו של יוסף היא מעשה של חכמה, המראה כי גבורה אינה תמיד ניצחון בקרב, אלא גם התבונה והרגישות לבחור בדרך של פיוס וסליחה.