'ויגש' מול 'אני יוסף'

כך סתם, לכאורה, קוטעת התורה את שטף הדיאלוג המעניין בין יוסף ליהודה בפרשת מקץ ומשאירה אותנו במתח עד לשבוע זה, פרשת ויגש. הקטיעה המלאכותית הזו לא עברה בשלום אצל התאולוג הנוצרי מימי הביניים, סטיבן לנגטון, שמייחסים לו את החלוקה של התנ"ך לפרקים. לדידו, 'ויגש יהודה' הוא פסוק 18 מתוך 34 פסוקים. לא התחלה, לא שיא דרמטי, ולא משהו שניתן לבסס עליו אמירה אמונית.
לא כן סברו חכמינו. זהו השיא השלישי של יהודה. ליהודה שלושה שיאים המציירים תנועה של v (וי). השיא החיובי שבו חדר יהודה לתודעתנו, בו הוא הגיח להיסטוריה היהודית הינו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל ־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמֽוֹ". אמירה זו מעידה על האיש, סגנונו, מחשבותיו, אופיו, ותכונותיו. בתחתית הv -, מגיע יהודה אל נקודת השפל בחייו שהיא גם נקודת ההמראה של חייו- "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָֽדְקָה מִמֶּנִּי". מכאן והלאה הפוקוס המקראי המתבטא באמצעות פסוקים רבים, מציב את יהודה בראש אחיו לכל מילי. בענף הימני של ה- v מגיע יהודה לשיאו במעשה אשר עשה מול המלכות המצרית העוינת- "ויגש יהודה".
לדידם של חכמינו, הפועל הטריוויאלי הזה, ויגש, מבטא את נכונותו של יהודה להיכנס למלחמת חייו מכל היבט. "ויגש יהודה" הוא הביטוי המעשי של מימוש הערבות אותה נתן לאביו. שלשה שיאים אלו מציירים באופן סכמטי את רעיון התשובה. הסגנון של מלכות יהודה, בראייה ההיסטוריוסופית הוא סגנון של תשובה. בכל תשובה יש התעוררות, דינמיות, התקדמות. ויאמר (יהודה אל אחיו), ויאמר (צדקה ממני), ויגש (יהודה). בכל השלבים הללו, קיימת התייחסות של יהודה אל האחר (אחיו, תמר, יוסף). יהודה פועל בשרות אחיו, משפחתו, עמו. במילה ויגש עובר יהודה ממילים למעשים.
בבואנו לצייר את הסכמה המלכותית של יוסף הצדיק נגלה כי מדובר על קו ישר הנמצא בעלייה מתמדת ומגיע לשיאו במילים 'אני יוסף'. בניגוד לסגנון המלכותי של יהודה, יוסף מלכד את אחיו סביב אישיותו, הוא במרכז לא אחיו, בדיוק כפי שהוא חלם. המילים 'אני יוסף' עם כל עוצמתן מתחילות במילה אני. במציאות מתנגש ה'אני' של יוסף עם ה'ויגש' של יהודה. מפגש של שני מלכים, ובלשון חכמים- 'מלכות יוסף' ו'מלכות יהודה'. יעקב אבינו מכריע בעד 'מלכות יהודה' באומרו– "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". הגיע הזמן למשיח בן דוד. (ויגש תשע"ח)