מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)אנו נמצאים היום בפתחו של צום עשרה בטבת, צום שהוכרז לציון יום תחילת המצור על ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש הראשון. הרבנות הראשית קבעה יום זה כ"יום הקדיש הכללי", שנועד לאמירת קדיש על קדושי השואה שלא ידוע מועד פטירתם. רובו המכריע של דור שרידי השואה, אומרי הקדיש, איננו עוד איתנו, ואיתם הועם במידה זיכרון השואה.
ככל שנקפו השנים מיום קימומה של מדינת ישראל הלכה והשתררה בחוגים ליברליים בישראל התחושה כי המדינה היא פנומן של הצלחה, מעצמה כלכלית המשתלבת יפה בעולם המערבי הנאור, דור שלישי ורביעי משתלבים היטב במרוץ אחר רמת החיים ומעורים בכפר הגלובלי. תחושה זו היתרגמה לרצון להניח מעט לנפשנו מזיכרון השואה וממוראותיה, מעיסוק רב מדי בזיכרון, משקיעה רבה מדי בתחושת קורבניות ובתחושות כעס על אומות העולם, מתפיסת "העולם כולו נגדנו".
הבה נתערה בכפר הגלובלי מתוך אווירת פיוס, הם אמרו. אין עוד במי לנקום, אין גם על מי לכעוס, באומות העולם קם דור חדש שהאנטישמיות היא ממנו והלאה, איש אינו רוצה במלחמות, כולם רוצים בפיתוח ובקדמה. כיאה לבעלי מחשבה אוניברסלית מתקדמת, ביקשו הם להטות את האנרגיה המושקעת בזיכרון השואה לעבר מאבק נגד אלימות וגזענות בחברה הישראלית.
באבחת טבח נוראי בשמחת תורה תשפ"ד, נקטעה התפיסה הזו ושבקה חיים לכל חי. מסתבר שההתמכרות, הטבעית יש לומר, לשקט ולחיים המערביים הטובים, זו שכולנו יודעים להצביע עליה כמי שעמדה בשורש הטבח הנוראי בשמחת תורה, ה"קונספציה" הידועה לשמצה, היא-היא שעמדה בבסיס תחושת הרצון להביט קדימה ולהניח לנו ולאחרים מעיסוק אובססיבי בזיכרון השואה ובחשבונותינו עם העמים.
ובעוד אנו מבכים את מתינו בשתי שנות המלחמה האחרונות, מאמינים עדיין שחשבון לנו עם האויב הערבי, ורק עם האויב הערבי, ממשיכים להתמכר לתפיסה שהאנטישמיות היא נחלתה של המאה ה-20, ואילו המאה ה-21 רודפת אך טוב וחסד – התפרצה מחלת האנטישמיות בכל עוזה. הנחש האנטישמי הרים לפתע את ראשו ויורק את ארסו מכל פינה, דווקא לאחר הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה.
"אורו" של עולם סנוור את עיניהם של אלה שמיהרו לחגוג את השתחררות העולם מהרוע ומשנאת היהודים, של אלה שזלזלו באמירה ש"העולם כולו נגדנו". הכתובת הייתה על הקיר, ואנחנו סירבנו לראות. סקרים ודוחות לאורך עשר השנים האחרונות הצביעו על זחילה איטית של אנטישמיות כלפי מעלה ועל התרחבותה בעולם המערבי. הבולטת מכולן: האנטישמיות בארה"ב, ועכשיו גם באוסטרליה, שהאנטישמיות המסורתית מבית מדרשה של אירופה הנוצרית-לאומנית לא היו נחלתן בעבר.
מחלת האנטישמיות אינה מבחינה בין מדינות מתפתחות לבין מדינות נאורות, בין אינטלקטואלים לבין אזובי קיר, בין ימין לבין שמאל. לעיתים היא מתחזה לביקורת על מדינת ישראל או על ממשלת ישראל, אבל אסור שניפול למלכודת הזו. הטבח הנורא באוסטרליה, שהפיל 15 יהודים חללי חרב, אינו משאיר עוד מקום לשום אשליה. הוא עדות חותכת לכך שזו אותה מחלת האנטישמיות הישנה והנשכחת. הסתירה הכל כך כואבת בין ראייתנו את עצמנו כחלק אינטגרלי מהעולם הנאור, לבין מציאות של חושך ושנאה, קשה לעיכול ומעמידה אותנו בפני שוקת שבורה, אך אסור שהיא תטה אותנו מלהביט נכוחה במציאות.
מדינת ישראל, פרי חלומה וחזונה של התנועה הציונית, תצטרך לחשב את מסלולה מחדש. האנטישמיות היא שעמדה בשורש הקמתה של התנועה הציונית על ידי הרצל, מתוך הנחה שחזרתם של היהודים למשפחת העמים תמגר אותה, הנחה שהתבררה כמוטעית. התנועה הציונית טעתה גם בהבנת המכשול הערבי העומד בפניה. התוצאה הכפולה: המלחמה באויב הערבי היא זו שמזינה עכשיו את גלי האנטישמיות.
אין חזרה מהציונות. אבל האתגר הציוני גדול מתמיד. מדינת ישראל חייבת להיות מעצמה חזקה וכלכלית, אבל האדם הישראלי יצטרך בעתיד הנראה לעין לוותר על חלק מחלומותיו. הדרך האחת והיחידה לעמוד בכך היא לחוש שיש לחיים במדינה זו ערך מוסף, שהיא מדינת מופת ומגדלור מוסרי לעמים, כזו שתגשים את נבואת זכריה: "ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלים ולחלות את פני ה'… בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי, לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם".
וכשתוגשם הנבואה הזאת, תתקיים גם נבואתו של זכריה על צום עשרה בטבת ועל כל הצומות: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים…".
