ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)הפרשה מביאה לסיומה המרגש את הדרמה של יוסף ואחיו. לאורך כל הסיפור הציג יוסף שתי פנים – זועפות וקשוחות אל מול האחים, ורחומות ומתרגשות כשהוא לבדו – בוכה באין רואה. כשהוא מתוודע אל אחיו, נגלית דמותו האמיתית, והוא נושא את קולו בבכי למולם, אלא שהאחים לא יודעים איך לראות את הבכי הזה.
"וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה".
תגובתם הראשונה לבכי ולחשיפת זהותו של יוסף היא תגובה של בהלה, גם את המשך דבריו – "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", יפרשו כתוכחה.
"אמר ר' אלעזר בן עזריה: אי לנו מיום דין אי לנו מיום תוכחה, מה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכול לעמוד בתוכחתו".
תגובת האחים לדברי יוסף משוות במדרש (ב"ר צג) לתגובתו של כל אחד ואחד מישראל כאשר יגיע יום הדין ועימו תוכחה הגורמת לאדם להתבייש, להיבהל ולא להיות מסוגל לענות.
ההשוואה לא מסתימת כאן. בהמשך משווה המדרש בין דרכי הבכי של יוסף לבין דרכי הקב"ה: "ויתן את קולו בבכי" וכשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא מתוך בכייה, כך אין הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל אלא מתוך בכייה שנאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים" (ירמיה לא ח). הבכי אינו רק בכי של כאב או של האשמה. התחנונים שיש בדמעות מייצרים גם קירבה, מאפשרים היטהרות של הרגש, ומוליכים אל עבר גאולה. של הפרט, ולעתיד לבוא – של הכלל.
במשך הרבה שנים ניסתה התרבות הישראלית להדחיק את הבכי. היא ראתה בו סממן של חולשה ושל גלותיות. אפילו ילדים בשיר הכריזו על עצמם "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין". אלא שיוסף בוכה. לפניו בתורה מצויין בכיו של יעקב, ושל תאומו עשיו, אך יוסף הוא אולי הדמות הבוכייה ביותר במקרא. אצל יעקב הבכי מתרחש במפגש עם רחל, במפגש עם עשו, ובהמשך – בכי על יוסף שאיננו, וגם בכי של הקלה בפגישתו המחודשת עם בנו האובד. יוסף בוכה עם אחיו. לא שמענו על בכיו כשנזרק לבור, נמכר לישמעאלים או הושלך לבית הסוהר. הוא בוכה דווקא כשהוא השליט החזק של מצרים ובכיו קשור תמיד באחיו. רחמיו נכמרים אליהם, הוא מנסה לבחון את יחסיהם איתו, הוא בוכה כשהוא רואה אותם וכשהוא שומע על אביו. הבכי שלו מסמן דרך. הוא נפתח בפניהם, אחרי שהרחיק את המצרים מעליו. אם בתחילה הם לא בטוחים מה מסמן הבכי, הרי שהבכי על צוואר בנימין מסמן להם את טבעו המקרב.
אם נתבונן בפסוק אותו הביאו חז"ל כדי ללמד אותנו על הבכי כדרך בגאולה, בהקשרו המלא, נגלה עד כמה רחבה ההשוואה: הפסוק מופיע בירמיהו לא, הפרק שבו 'רחל מבכה על בניה', ומתבקשת למנוע קולה מבכי, כי יש תקוה לאחריתך. הוא מספר לנו על 'הבן יקיר לי אפרים', ובפסוק המלא שלנו: "בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֘ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם ב[…] כִּֽי־הָיִי֤תִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב, וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא". הבכי הזה קשור ישירות ליעקב (ישראל) וליוסף (אפרים). רחל המבכה עליהם בכי תמרורים יכולה להינחם דווקא משום שיש מקום לבכי. הבכי של האובדן והצער, הופך לבכי של רחמים, קירבה וגאולה. (ויגש תשפ)
