הרב יונתן זקס (מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)"מה עושים קיפודים בחורף?" שאל הפילוסוף ארתור שופנהאואר. איך הם מתחממים? הרי אם יתקרבו זה לזה יותר מדי, ידקרו קיפוד את רעהו. ואם לא – יקפאו. חייהם של קיפודים הם איזון עדין בין קרבה למרחק. קשה למצוא את האיזון הנכון, ומסוכן לא למצוא אותו. כאלה הם גם חיינו. וזה גם כוחה של המילה שנתנה לפרשתנו את שמה: ויגש.
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: "בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח). יהודה ניגש אל אחיו יוסף, התקרב אליו, אולי בפעם הראשונה בחייו. האירוניה היא כמובן שהוא לא ידע שזהו יוסף. אבל יוסף ידע מיהו הניגש אליו. ומעשה זה של התקרבות המיס את כל ההתנגדות של יוסף, את כל ההגנות שלו. בתום דבריו של יהודה הוא אינו יכול להתאפק עוד, והוא מסגיר את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: 'אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?'" (מה, ג).
למה ברור לי שהמילה "ויגש" היא מילת המפתח כאן, וההתקרבות של יהודה פעלה על יוסף? כי מילה זו מנגידה את הפסוק לפסוק אחר, פרקים רבים לאחור, שנים רבות לאחור: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (בראשית לז ,יח).
ממש בתחילת הסיפור, כשיוסף הלך בשליחות אביו לראות מה שלום אֶחיו הרועים את הצאן, הם ראו אותו מרחוק. נסו לדמיין את המראה. ממרחק, הם אינם יכולים לראות את תווי פניו. הם כנראה מזהים אותו על פי כתונת הפסים שלו, זו שהרגיזה אותם כל כך. הכתונת פעלה כתזכורת מתמדת לכך שהוא, ולא איש מהם, הבן האהוב ביותר על יעקב.
מרחוק, איננו רואים אנשים כבני אדם. וכשאנחנו מפסיקים לראות אנשים כבני אדם, והם נעשים בעינינו סמלים למשהו, מושאים לקנאה או לשנאה, אנו עלולים לעשות להם דברים רעים. כל הטרגדיה של יוסף ואחיו טמונה בעניין המרחק. הם היו מרוחקים זה מזה, מכל בחינה שהיא. לכן, רק כאשר יהודה ניגש אל יוסף, הַצינה שביניהם הפשירה והם נעשו אחים, לא זרים זה לזה.
ריחוק רב מדי – ואנחנו קופאים. אבל אם אנחנו מתקרבים יותר מדי, אנחנו עלולים לפגוע איש ברעהו. את זאת אנו רואים בסיפור אחים אחר בספר בראשית: סיפורם של יעקב ועשיו. שוב ושוב נגע יעקב בגבול בין הזהויות, בקו המפריד בינו לבין תאומו. הוא קנה מעשיו את הבכורה. הוא גנב את ברכתו. הוא לבש את בגדי עשיו. הוא שאל את זהותו. הוא התקרב יותר מדי: כבר כשהם נולדו, יעקב אחז בעקב עשיו.
רק כאשר נוצר מרחק ביניהם, ולאורך 22 שנה שהה יעקב הרחק מאחיו, אצל לבן בחרן, התרפאה מערכת היחסים. וכשהם שבו ונפגשו, חששותיו הכבדים של יעקב נמוגו: עשיו חיבק אותו ונשק לו ונהג בו כבאח ורֵע. קרובים מדי – ואנו מכאיבים. רחוקים מדי – ואנו קופאים.
איך, אם כך, אפשר ליצור מערכות יחסים ולתחזק אותן, אם האיזון הוא כה עדין וקל כל כך לשבש אותו? תשובתה של התורה נמצאת כבר בפרק הראשון שלה. היפרדו תחילה, ואז הצטרפו זה לזה. הפועל "להבדיל" מופיע חמש פעמים בסיפור הבריאה בבראשית א. א-לוהים מבדיל בין אור לחושך, בין המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע, בין ים ליבשה ועוד. ההבדלה נמצאת בליבת מערכת המצוות היהודית: בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין מותר לאסור.
גם המילה "קדוש" מציינת הבדלה. לקדש הוא להבדיל. מדוע? כי כאשר אנחנו מבדילים, אנחנו יוצרים סדר. אנחנו מגרשים את הכאוס. אנחנו נותנים לכל דבר ולכל אדם מקום משלהם. אני הנני אני, ואינני אתה. אתה הינך אתה, ואינך אני. רק לאחר שכיבדנו את ההבדלים ואת המרחק שבינינו, אנחנו יכולים לחבור יחדיו בלי להזיק זה לזה. היפרדו תחילה, ואז התחברו. זוהי, כך נראה, הדרך היהודית.
פרידות מכמירות לב מופיעות בשני קצות סיפורו של אברהם. בתחילת דרכו הוא נקרא להיפרד מאביו, לעזוב את ביתו וללכת לארץ חדשה ורחוקה. בזקנתו, הוא נדרש להיפרד משני בניו: ישמעאל שמגורש ויצחק שנעקד. אירועים מעציבים אלה הם צירי הלידה המייסרים של דרך חשיבה חדשה על האדם. שתי הפרידות התגלו כפרידות לא סופיות, כהכנה לחיבור חדש. שני הבנים, מספרת התורה, עוד נפגשו. אברהם עצמו יישר את ההדורים עם כל אחד מהם.
כך ברא א-לוהים את העולם, וכך יכולים אנחנו ליצור מערכות יחסים אישיות בחיינו: תחילה להיבדל ולפַנות מקום לאדם האחר. הורים צריכים להימנע מניסיון לשלוט בילדיהם. בני זוג צריכים אף הם להימנע מניסיון לשלוט זה בזה. מציאת המרחק הנכון היא המאפשרת לכל צד במערכת יחסים לצמוח ולהתפתח כאדם שלם. כדי שנראה את פני הזולת, עלינו ללכת פסיעות אחדות לאחור. אבל לא פסיעות רבות מדי.
הסמל היפה ביותר לבעיה ולפתרונה הוא טקס ההבדלה בצאת השבת – ובמיוחד נר ההבדלה. פתיליו נפרדים זה מזה, אבל הלהבות שלהם מצטרפות לשלהבת אחת. כך הוא בין בעל לאשתו. כך הוא בין הורה לילד. וכך הוא, או כך צריך להיות, בין אחים. הריחוק קלקל את היחסים בין יהודה ליוסף. ההתקרבות, ה"גישה" של יהודה אל אחיו, שיקמה אותם.
