שר האוצר

פעם לא היה צריך לשאול אותי. כך זה היה.

פרעה אמר: כולם דעו: בלעדיי לא ירים איש ידו ורגלו בכל ארץ מצרים. יד זה השלטון, משרד האוצר; רגל זה הצבא, משרד הבטחון . ואני הצלחתי בחוכמתי לתפוס את שניהם.

אני קניתי את אדמות מצרים, לא לעצמי – למדינה. אני העברתי עם שלם מאדמתו אל תלותו. אני קבעתי מס. עשרים אחוז. לכולם. כמעט ללא יוצא מן הכלל. אמרו שזה קשה. אמרו שזה אכזרי.
אני קבעתי את תקציב המדינה, קיצצתי, חילקתי. כולם שעו לפתחי. אני נטעתי רגל במשרד הביטחון, על פי יצאו או לא למלחמה. אבל הרעב היה חזק יותר – ומי שמחזיק את הלחם מחזיק גם את המוסר. האמנתי שאני פועל נכון. האמנתי שאני מציל אומה. והכוח… הכוח היה שם. מוחשי. טבעי. כשהייתי נכנס לחדר, ההחלטות כבר התקבלו.

ואז עברו השנים. בלי ששמתי לב. הכיסא נשאר. החותמת נשארה. התואר 'שר האוצר' נשאר, אבל משהו במשקל השתנה.

יום אחד אבי מת. ואני, ששלחתי צבאות והזזתי עמים, רציתי דבר אחד פשוט: לקבור את אבא שלי באדמה שלו. ופתאום מצאתי את עצמי אומר: “אם נא מצאתי חן בעיניכם". לא אל פרעה, אל בית פרעה! אני זוכר את המילים שיצאו לי מהפה – רכות מדי, זהירות מדי.הבנתי אז: אני עדיין בתפקיד, אבל כבר לא במוקד. התואר מחזיק אותי – לא הכוח.

זה לא קורה ביום אחד. זה קורה כשאתה עסוק מדי בלשמור על מה שיש, ולא שם לב למה שכבר איננו. ואז הגיעה הפשרה. ופתאום אני מפנה עורף לבוחריי, לציונות הדתית, ואני מנסה לשמור את כוחי ולהצביע בעד חוק ההשתמטות, פתאום מוצא תירוצים מדוע לא חייב לשלב תורה ועבודה. עוד הסכמה. עוד ויתור “זמני". עוד חוק שלא הייתי מעלה בדעתי כשהגעתי הנה.

אתה אומר לעצמך: זה בשביל היציבות. האחריות. בשביל לא לאבד השפעה לגמרי. ואתה יודע עמוק בפנים: אם היית חזק באמת, לא היית צריך להסביר. יש רגע שבו אתה צריך לבחור בין מי ששלח אותך לבין מי שמוכן להשאיר אותך. אני לא נפלתי. לא הודחתי. לא יצאתי בבושת פנים.

אבל הבנתי דבר אחד: אפשר להישאר עד הסוף ועדיין לא להיות מי שהיית. ואין דבר שקט יותר, וכואב יותר מירידת כוח שאין לה פסוק מפורש.