דואן שמולי אביטל (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)עתירת המשפחות שבנן התאבד בשל שירותו הצבאי, הגיעה השבוע לבג"ץ, שקבע "פגיעה פיזית שווה לפגיעה נפשית", אך הוסיף כי "יש חקיקה שאנחנו לא יכולים לשנות". עו"ד פרופ' גיא אקוקה ממכון ירושלים לצדק, מהעותרים, ותום וסרשטיין, אחיו של רועי ששם קץ לחייו בתום 300 ימי מילואים בשדה הקרב, מבקשים: העניקו להם את הכבוד הראוי להיקרא 'חללי צה"ל' ואת אותו היחס כמו לחבריהם שנפלו
השבוע, דן בג"ץ דן בעתירה שדרשה להכיר בלוחמים ששמו קץ לחייהם כחללי צה"ל. את העתירה הגישו "מכון ירושלים לצדק" ועמותת "פורום יהלומי קרב", בעקבות המלצות ועדת אלמוז. ועדת אלמוז עסקה בבחינת המענה הראוי לבני משפחותיהם של משרתים בסדיר או במילואים ששמו קץ לחייהם לאחר סיום שירותם הצבאי, ובנסיבות העשויות להיות קשורות לשירותם. הוועדה המליצה לקבור את החללים בבית עלמין אזרחי ועם מצבה אזרחית, אך בליווי צה"לי שכולל הספד מפקד, נוכחות חיילים ותמיכה ראשונית, לאחר שבאכ"א יוודאו בתוך שעות מרגע האסון שהמנוח אכן שירת בצה"ל בשנתיים שקדמו לכך, כלוחם או כחייל עורפי.
בנוסף, הוועדה המליצה כי הליווי הצה"לי יימשך גם בתקופת השבעה, ולאחר מכן ועדת ההכרה הרגילה של משרד הביטחון וצה"ל תבחן את נסיבות המקרה כדי לקבוע את מידת הזיקה בין הסיבות המסתמנות להתאבדות לבין השירות הצבאי במלחמה, תוך התייעצות עם מפקדי החייל וחוות דעת על שירותו. אם תיקבע זיקה, החייל לא יוכר כחלל צה"ל או כנכה צה"ל שנפטר עקב פציעתו, אלא כמי ש"נספה לאחר שירותו", ומשפחתו תקבל קצבה חודשית ותהיה מלווה על ידי משרד הביטחון לאורך השנים.
השופטים דוד מינץ, יחיאל כשר וגילה כנפי־שטייניץ אמרו בדיון כי משרד הביטחון והצבא פועלים על פי הקבוע כיום בחוק. הם הדגישו כי הכרה מלאה בחיילים שהתאבדו כשאינם בשירות פעיל דורשת תיקון של החקיקה. על פי החוק הקיים, חיילים שהתאבדו לאחר שירותם אינם זכאים להיטמן בבית עלמין צבאי ולא נערכת להם הלוויה צבאית, גם אם משרד הביטחון קבע כי יש קשר ישיר בין המעשה לשירות. לסיכום, בית המשפט הודיע לצדדים כי יודיע על ההחלטה בהמשך.
"אנחנו דורשים להכיר באותם לוחמים שהתאבדו עקב מצוקה נפשית קשה ב'חרבות ברזל' ונחשפו לאירועים מתמשכים ורבים קשים מאוד בחוויות המלחמה והטראומה הנפשית, אשר אינם מוכרים כחללים ומשפחותיהם כמשפחות שכולות", אומר עו"ד פרופ' גיא אקוקה ממכון ירושלים לצדק, מהעותרים. "אנו פונים ומבקשים מבית המשפט להכיר באותם לוחמים כחללי צה"ל, או לכל הפחות לבטל את החלטת ועדת אלמוז, ולקבוע כי תקבע ועדה חדשה עם נציגי המשפחות השכולות בהרחבה ובאופן פתוח ונרחב, ולהחיל את הדין בין חייל שנפגע פיזית לזה אשר נפגע נפשית".
מהן ההשלכות המעשיות – קצבאות, הכרה במשפחה כשכולה, לוויה צבאית – שמשפחות מפסידות בגלל ההגדרה הנוכחית?
"חללי צה"ל זכאים לטקסים ממלכתיים, לקבורה צבאית ולהכרה מלאה של חלל צה"ל והמשפחות כמשפחות שכולות באופן מלא חד משמעי ושוויוני, וכמובן שאם הוא איש מילואים ויש לו משפחה וילדים, הם זכאים למעטפת סיוע רגשית כלכלית ואחרת".
השופט יחיאל כשר אמר בדיון: "אין ספק שפציעה פיזית ופציעה נפשית הן אותו דבר" – איך קיבלתם את האמירה הזאת, ומה משמעותה לגביי סיכויי העתירה?
"אין אפשרות לחזות את תוצאות העתירה. מדובר בהרכב שיותר נצמד לחוק כפי שהוא בצורה משמעותית, והאמירה של הכרה של בית המשפט העליון במתמודדי נפש עקב פוסט-טראומה מאירועי המלחמה כמוה באופן שווה כפגועי גוף, הינה אמירה תקדימית מכוננת ומפתיעה. זה מחזק את ידינו".
קשה לסבר את האוזן ולהבהיר מה בדיוק היקף התופעה של חיילים ששמו קץ לחייהם בעקבות השירות הצבאי משום שהם מוגדרים על ידי הצבא ובכלל כאזרחים לכל דבר ועניין, אולם עו"ד אקוקה מעריך שמדובר בכמה עשרות, בין 60 ל 100 לוחמים(!).
ידוע לך מה קורה במדינות אחרות? האם חיילים שמתאבדים על רקע השירות הצבאי מוכרים באופן זהה כמו חיילים שנהרגים בעת שירותם?
"אין לנו מידע מבחינת המשפט המשווה מה קורה בתחום זה במדינות אחרות, מאחר והעובדה כי אירועי 7 באוקטובר והמלחמה העצימה זה כשלוש שנים בשבע חזיתות עם שבע שמונה סבבי מילואים הם תופעה ייחודית ונדירה למדינת ישראל. גם לנו כמדינה וגם בהשוואה למדינות אחרות בעולם".
"אין אפשרות לחזות את תוצאות העתירה. מדובר בהרכב שיותר נצמד לחוק כפי שהוא בצורה משמעותית"
"היה עמוד השדרה של הפלוגה"
תום וסרשטיין הוא בן 36, נשוי למיכל ואב לשלוש בנות. ביומיום הוא מנהל מקצועי במוסך אופנועים, ובזמנו הפנוי הוא עוסק בצלילה חופשית ובדיג. לאחרונה הוא פועל רבות בתחום מניעת האובדנות ונירמול השיח סביב קושי ואובדנות – בין אם זה בהרצאות במקומות עבודה, בתי ספר, כנסים , צה"ל ועוד, ובין בהקמת מיזמים במקומות שונים בהקשר לפוסט טראומה והפגת לחץ.
סמוך ל-7 באוקטובר גויס אחיו, רועי וסרשטיין ז"ל, לשירות מילואים בתפקידו כחובש קרבי בפלכ"ר של גדוד עוצבת "עקבות הברזל". עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי חודש אוקטובר נכנס הגדוד לפעילות ברצועה. במסגרת תפקידו טיפל רועי תחת אש בעשרות פצועים במסירות, באומץ ובגבורה, הציל חיים ופינה חללים. כשניתנה לו אפשרות לצאת להתרעננות, בחר להישאר בלחימה מתוך מחויבות עמוקה, אחריות וחברות אמת. חבריו לנשק נתמכו בו בהיותו האדם החזק ביניהם – פיזית ונפשית. "עמוד השדרה של הפלוגה", תיארו אותו. חיילים שלו מספרים עליו שהיה מפקד מצטיין שהיה להם להשראה והיו מוכנים ללכת אחריו לכל מקום, והוא לעולם לא היה צריך לבקש פעמיים.
בנוסף, רועי היה אח, חבר ודוד, שתמיד היה שם למען אחרים. חבריו מספרים שהוא היה תמיד נוכח, תמיד היה מושיט יד לעזרה. כדוד לשמונה אחיינים, היה מבקר ומקפיד לשחק איתם, היה עושה עליהם בייביסיטר בלי לחשוב פעמיים. זאת במקביל לעבודתו כאחמ"ש במתקן ביטחוני בארץ ובמקביל ללימודי תואר בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה.
אחרי כ-300 ימי שירות, חזר לביתו במאי 2025, אולם נותר במאבק פנימי ונשא עימו משא כבד. הוא נפטר ביום ה' באב תשפ"ה (30.7.2025), והוא בן 24. הוא הותיר הורים וארבעה אחים.
"יצאת מעזה, אבל עזה לא יצאה ממך", חבר של רועי כתב עליו. תום, ספר מה עבר על אחיך מבחינה נפשית ומנטלית? כמה היית מודע לזה בזמן אמת?
"אני חושב שדווקא החברים שלו ליחידה מבינים יותר מה עבר עליו. לצערנו, אף אחד לא מלמד אותם כיצד לפרוק או כיצד לבקש עזרה. רועי לא ידע כיצד לפרוק ולא הראה לנו לרגע שקשה לו מעבר לרגיל, לא הורגש שינוי רציני בהתנהגות שלו. רק ההורים שלי הרגישו שהוא חזר קצת אחרת מהסבבים האחרונים שלו, וגם כששאלו אותו מה קורה, ענה שהכל בסדר. כנראה הוא לא רצה להטריח או שנדאג לו".
"רועי לא ידע כיצד לפרוק ולא הראה לנו לרגע שקשה לו מעבר לרגיל, לא הורגש שינוי רציני בהתנהגות שלו"
ועדת אלמוז המליצה להכיר בלוחמים אלו במעמד של "נספה לאחר שירותו" בלבד ולא כחללי צה"ל. איך אתם בני המשפחה מרגישים עם ההמלצה וההכרה שהוועדה מציעה?
"הוועדה, לצערנו, לא שינתה כלום ממה שהיה עד עכשיו. גם לפני הוועדה היה ניתן לבקש הכרה ממשרד הביטחון, וצה"ל לא מוכן להכיר בהם כחללי צה"ל, בטענה שיש חוק והם נצמדים לחוק. הדבר היחיד שכביכול הם שינו זה ההגעה של קציני נפגעים ללוות את המשפחה בהגשה, שהם לא ממש מיישמים אותה אם אנחנו לא יוצרים קשר באופן יזום עם הצבא אחרי כל מקרה אובדנות שקורה".
תום מסכם בבקשה ברורה: "אנחנו כבני המשפחה מרגישים השפלה ובושה אחרי שהיקרים שלנו מסרו את נפשם בקרב כדי להציל אותנו כאזרחים, להציל חיילים או להוציא גופות מידיים של מחבלים, כדי שלמשפחה שלהם יהיה חלקת קבר לבכות עליה. המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לתת להם את הכבוד הראוי להיקרא 'חללי צה"ל' ולהעניק להם חלקת כבוד בדיוק כמו חבריהם שנפלו בקרב!"
