שירה סגלירון קדושים הוא שוטר ופעיל ציבורי שהפך לכתובת עבור אנשים רבים הזקוקים לעזרה. בתפקידו כשוטר הוא מקבל פניות רבות הקשורות לפגיעות מיניות, וגם אחרי שעות העבודה הוא פועל ללא לאות למען חיילים המוצאים עצמם ללא אוכל או ללא ציוד. ועם זה לא מספיק, כמעט מדי יום מבקר ירון באגף שיקום בבית חולים שיבא, שם הוא מעניק לחיילים פצועים ולבני משפחותיהם את הדבר הפשוט והחשוב מכל – אוזן קשבת ונוכחות רגישה ואנושית
"מאז שהייתי נער, מה שהכי שימח אותי ונתן לי תחושה טובה בלב היה לראות אנשים אחרים מחייכים כי הצלחתי לעזור להם", פותח את השיחה ירון קדושים, בן 50, נשוי ואב לחמישה מפתח תקווה.
ירון הוא שוטר מתנדב בכוחות הסיור, פועל כפעיל ציבורי במגוון תחומים רחב. בין היתר, הוא מסייע לתושבים במניעת פשיעה ברחובות ופועל להגברת תחושת הביטחון בקהילה ובעיר פתח תקווה. ירון גם מספק מענה בכל מיני תחומים שאין להם מענה מהרשויות או לאנשים שהם אובדי עצות בנושאים מגוונים – חיילים שתקועים בלי אוכל בבסיס, מילואימניקים בלי ציוד, דיווח על פריצה לבתים, גניבת רכבים או פגיעות מיניות בילדים.
נדמה שההתמודדות האישית שעבר בילדותו היא זו שעיצבה את תחושת השליחות שמלווה אותו עד היום. "בילדותי עברנו טלטלה גדולה כשאחי הגדול חלה ונפטר, אחרי שנתיים של מאבק במחלה. אלו היו שנים קשות שבהן ההורים כמעט לא היו בבית, וגם המצב הכלכלי היה לא פשוט. אני חושב שהחוויה הזאת היא מה שפיתח אצלי את האמפתיה למצוקות של אחרים", הוא משתף בגלוי.
מחזיר את האמון לתושבים
יום טיפוסי של ירון מתחיל בשעה 6:30 בבוקר, ומסתיים ב-1:00 לפנות בוקר. הרבה פעמים לאורך הלילה הוא גם מקבל 'הקפצות' מהמיטה. במהלך כל היום הוא מקבל טלפונים והודעות מתושבים.
"ברגע שאני מקבל דיווח על פגיעה מינית, נעשית עבודה מאוד ייחודית מול המשטרה", הוא מספר. "עד היום ב"ה הצלחתי לתפוס את כל הפוגעים – כ-14. המקרה האחרון היה לפני חודש וחצי. אנחנו פועלים במסגרת עבודה אזרחית של התושבים, מערכת דיווחים מדויקת וניתוח נתונים, בשיתוף פעולה עם המשטרה. אנחנו מגיעים להישגים שמרוממים את הלב ומביאים ביטחון לתושבים".
למה לדעתך אנשים פונים דווקא אליך?
"אני חושב שתושב רגיל נתקל לא פעם בבירוקרטיה, בחוסר אמון מול הרשויות או בחוסר הבנה כיצד להתמודד עם סיטואציות לא מוכרות. יש סוגיות שדורשות דיסקרטיות רבה, ולעיתים אנשים חוששים להעביר את המידע הלאה ולא סומכים על המערכת, אלא דרכי. אני עובד מול המערכות באופן יעיל שמגן על הנפגעים מחשיפה מיותרת".
למשל, אם שבנה הותקף מינית מוצאת את עצמה אובדת עצות וחוששת מאוד לעתידו של הילד. "היא לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה", הוא אומר. "היא מפחדת לפנות למשטרה כי חוששת שיחקרו את הילד, והיא לא מכירה את התהליך. בשלב הזה היא פונה אליי, ואני מסביר לה איך הדברים עובדים ומרגיע אותה שהמשטרה יודעת כיצד להתנהל ברגישות מול ילדים. הבאנו לילדים חוקרים מקצועיים הביתה בלבוש אזרחי כדי שלא יילחצו".
העובדה שירון מהווה אוזן קשבת ודמות שאפשר לפנות אליה במקרים מורכבים אינה מובנת מאליה עבור התושבים. לדבריו, היתרון של אזרחים על פני המשטרה טמון בהיכרות העמוקה שלהם עם השטח ובערנות למה שמתרחש סביבם ביומיום. זה כוח של אין-סוף מצלמות אבטחה אנושיות. ככה הוא קורה לזה.
ההירתמות של הציבור היא זו שמאפשרת לו לפעול בצורה אפקטיבית. "כשהציבור רואה תוצאות, זה מגביר את האמון שלהם בי ואת תחושת השותפות בפעילות", הוא מסביר. "אני מרגיש שהצלחתי להוכיח את עצמי מולם, וזה גורם להם לתת בי אמון".
גם ביקור קצר הוא חיוני
לפני כמה שנים, החל ירון להתנדב במחלקת פסיכיאטריה בשיבא במסגרת התמחות בעבודתו במקצוע הרווחה, אך מאז 7 באוקטובר ביקש לעבור לתחום השיקום. מאז הוא מתייצב שם כמעט מדי יום, כבר 3 שנים. ומלווה מקרוב חיילים פצועים ובני משפחותיהם. זו מציאות יומיומית שמפגישה אותו שוב ושוב עם סיפורים כואבים – עם גיבורים במצבי פציעה מורכבים מאוד ומשפחות מרוסקות.
"הקשר שלי עם החיילים הוא מאוד קרוב ואישי", הוא מספר. "אני מכיר כל פציעה, יודע מה כואב להם, אילו ניתוחים הם עברו ויעברו, ומהם הקשיים שמחכים להם בבית. הרבה פעמים אני פשוט יושב לידם, מקשיב ומאפשר להם לשחרר לידי".
איך אפשר להכיל עומס רגשי כזה לאורך זמן?
"זה מאוד קשה. אנשים שומעים על סיפורים, אבל אני חי אותם. אני חי את המשפחות של הפצועים ונמצא אצלם כמעט בכל יום. הכאב שלהם זה הכאב שלי. זה מייסר. יש לילות שאני לא נרדם ממחשבות על אבא שבכה לי על הכתף או אמא שהתפרקה לידי".
לפני שנה וחודשיים חווה ירון נקודת שבר אישית, כאשר אביו ז"ל עבר דום לב ואושפז בטיפול נמרץ. "הבנתי עוד יותר את המצוקות של המאושפזים", הוא משתף. "פתאום הבנתי מה זה לשבת מחוץ לטיפול נמרץ ולכסוס ציפורניים, ומה עובר על המשפחות בתוך כל המתח וחוסר הוודאות. אלה היו ימים מאוד קשים עבורי גם בגלל אבא ז"ל, וגם בגלל ההבנה החזקה שלא עשיתי מספיק".
מתוך החוויות שהוא פוגש יומיום, ירון קורא לכל עם ישראל להגיע ולבקר את הפצועים, כדי שירגישו שהם לא לבד ושעם ישראל כולו עומד לצידם. "בחודשיים האחרונים מחלקות השיקום התמלאו מחדש. לצערנו, אין מיטה פנויה", הוא מגלה. "פתחו מחלקה חדשה לחיילים בגלל המחסור במקום, וגם משחררים בשחרור מוקדם חיילים שנמצאים במצב מתקדם יותר, כדי לפנות מקום למקרים דחופים. באורתופדיה אין מיטה פנויה, והגיעו כ-20 לוחמים פצועים קשה לשיקום ארוך".
לדבריו, גם לביקור קטן יש משמעות עצומה עבור הפצועים. "כל אדם שמגיע לבקר פצוע, לוקח ממנו קצת עצבות ומביא איתו שמחה לחייל", הוא מדרבן.
"אני קורא למחלקת השיקום 'המקום הקדוש'. לפני שבועיים נכנסתי לחדר של חייל פצוע קשה בלי הכרה, ואמרתי לאיש צוות שטיפל בו 'כשאתה נוגע בו, תזכור שאתה נוגע בספר תורה'"
המקום הקדוש
"כשאנשים שומעים שחייל נהרג, קל יותר להבין את ההתמודדות והכאב, כי מגיעים ללוויה ולשבעה, אבל אנשים לא באמת מבינים מה עובר על חייל שנפצע במלחמה, על חייל שקיבל כדור בכתף, בבטן או בראש, שנפגע עצבית או נותר משותק. שלא לדבר על פציעה משולבת רב מערכתית, ממטענים, נ"ט וכו'. וכמובן, המשפחה כולה שעוברת לגור בבית החולים", אומר ירון.
לדבריו, פעמים רבות הציבור נוטה לחוש הקלה כשמדווח על פיגוע ללא הרוגים, אך שוכח שיש פצועים וגם הפצועים מתמודדים עם מציאות חיים קשה ומטלטלת. "אנשים שומעים 'אין הרוגים' ושמחים, אבל לפעמים עבור הפצועים החיים כבר לא יחזרו להיות כפי שהם היו. רובם אמנם יחזרו לתפקוד, אבל עם מגבלות תנועה קשות, בעיות שינה, כאבים, קשיי אכילה, פגיעה בזיכרון או בדיבור. לכן, חשוב לי שאנשים לא ישכחו את הפצועים", הוא מבקש.
"כשאנחנו עומדים בתור בסופר ורואים מישהו שמתנהל לאט יותר, אנחנו לא תמיד מבינים למה, כי כלפי חוץ הוא נראה רגיל", מתאר ירון. "אבל צריך לזכור שאולי מדובר בפגוע ראש או באדם שמתמודד עם פציעה שאי אפשר לראות. שהמוח שלו פגוע ומלא ברזלים". "צריך לזכור גם את הארוסות שהחבר שלהן נהרג במלחמה, את החברה שלא עוזבת את המיטה של הפצוע, את האישה שנשארת לבד עם הילדים בבית", הוא מדגיש את המשבצת של בת הזוג, שגם היא צריכה יחס ומענה.
מה נותן לך כוח להמשיך כבר כמעט 3 שנים?
"קודם כל המחויבות. אני קורא למחלקת השיקום 'המקום הקדוש'. לפני שבועיים נכנסתי לחדר של חייל פצוע קשה בלי הכרה, ואמרתי לאיש צוות שטיפל בו 'כשאתה נוגע בו, תזכור שאתה נוגע בספר תורה. הגוף הזה קדוש'. בסוף, כשאתה מבין כמה העבודה הזאת חשובה, זה נותן לך את הכוח להמשיך".
