דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"שמעתי פעם ויכוח בין שניים מילדיי שהיו אז בגיל הגן. כל אחד מהם טען בביטחון ש"אמא הכי אוהבת אותי". כמה נחמד, שמחתי והתחייכתי בליבי. הלוואי שכל הילדים יגדלו עם ההרגשה שהם האהובים ביותר, חשבתי לעצמי.
השבוע נסיים את חומש בראשית, הרווי במיני העדפות והפליות בתוך המשפחה. נדמה לי ששיאה של המגמה מופיעה בפרשתנו, ויחי, שבה יעקב, על אף כל התלאות שעברה משפחתו בדיוק על רקע סיפור יוסף ואחיו, ואשר קדמו לו תככי יעקב ועשיו, מסכל את ידיו כדי לבכר את אפרים על פני אחיו הגדול מנשה.
בפרפרזה לחיינו אשאל: האם לגיטימי להעדיף ילד? קראתי פעם על ההבחנה בין לאהוב (TO LOVE) לבין לחבב (TO LIKE): הנחת היסוד היא שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו רוצים בטובתם, נותנים להם את כל מה שאנחנו יכולים, שלומם מעסיק אותנו, אם חלילה קורה להם משהו, אנחנו מוצפים בדאגה ומוכנים לעשות הכל כדי שלא יאונה להם כל רע.
pexels-cottonbro
אלא שכפי שמודגש לנו לאורך כל ספר בראשית, לפעמים כלפי צאצא אחד ומסוים יכולה להיות חיבה מיוחדת, חולשה אם תרצו, הבנת הייעוד וראייה למרחוק. כמובן שלא נודה בכך בקול רם, והרי מצופה מאיתנו לאהוב את כל הילדים במידה שווה. אבל לאהוב שונה מלחבב. להעדפה (לאותה "חולשה") כלפי אחד/ת מילדינו, לא תמיד יהיה הסבר מודע. משהו בכימיה בינינו עובד טוב או "חלק" יותר מאשר עם האחרים.
העדפה הורית של ילד לא חייבת להיות מוחצנת כמו זו של יעקב את יוסף. הפינה המיוחדת שיש לנו בלב יכולה להעיד על ערכים, אמונות או מאוויים שלנו הבאים לידי ביטוי דווקא בבן או בבת האלה. כאן טמון האתגר החינוכי, ואולי אפילו המוסרי: להכיר ברגש בלי לתת לו לנהל אותנו. לשאול את עצמנו האם ההעדפה מתורגמת לזמן, למבט מיוחד, להגנה אוטומטית, לסלחנות יתר, ולהחליט במודע איך נבחר לפעול.
עם השנים והוותק שלי כאם ברוכה, הבנתי שאין קשר בין מה שצריך להעניק לילדים למה שקל ונוח לנו לתת. לפעמים דווקא כלפי הילדים שפחות "זורמים" מבחינתנו, יש מקום להשקיע יותר. וכפי שמלמד אותנו המכתב מאליהו, נתינה מעצימה אהבה.
אני נזכרת באמירה חצי מבודחת על השאלה "מדוע יצחק אהב את עשיו". ובכן התשובה פשוטה ביותר: "משום שהוא בנו!"
