ויבאו על העיר בטח

אחת הפרשיות הקשות ביותר בחייו של יעקב היא סיפור שכם ודינה, בו מהולים כאחד רגשות עזים של עלבון, כעס, עצב ויראה. ליעקב בת חטופה, שנוצלה ונפגעה, ומצבה אינו ברור. לפניו הצעה שיש בה הרבה מן האיום, מצד אחד מחשובי ארץ כנען, ובניו פועלים פעולות מסוכנות ביותר מאחורי גבו. הראיה לעוצמה הרגשית של הסיפור היא השיח בין יעקב לבניו, שיח שנותר פתוח, ומסתיים בשאלה ("הכזונה יעשה את אחותנו?!"), ללא מסקנה מוגדרת. יעקב אבינו זועם על בניו על שלא לקחו בחשבון את השיקול הרציונלי, ומנגד ליבו גואה בקרבו, על כבודה ושלומה של בתו, ועל הנקמה הצודקת (או לא – על כך בהמשך).
גם כיום, אלפי שנים לאחר המעשה, אין בידינו נוסחה מוסכמת שתשמש אמת מידה מוסרית והלכתית לנוכח המעשה הנפשע של שכם ובני עירו, ואנו עדיין נתונים במחלוקת עזה בין שניים מגדולי הראשונים בסוגיה. הרמב"ם, בהלכות מלכים ט,יד, קובע את הקביעה הבאה:
"וכיצד מצווין הן (=בני נח) על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך, לדון בשש מצות אלו (עבודה זרה, ברכת ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ואבר מן החי), ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".
דיוק בדברי הרמב"ם יגלה שמצוות הדינין היא לאכוף כל סטייה משש המצוות הראשונות, אולם דין המיתה חל גם על ביטול המצוה השביעית – היא מצוות הדינים. לפיכך, מסקנתו של הרמב"ם ביחס לבעלי שכם (יש לשים לב, שהרמב"ם אינו מדבר על שכם עצמו, כי אם על כל בני עירו) מתבקשת – חל עליהם דין מוות, שכן ביטלו את הדינים.
אולם, רמב"ן, בר הפלוגתא הגדול של הרמב"ם ביחס לספר המצוות, משיג עליו גם בנקודה זו. בביאורו לבראשית לד, יג מעלה רמב"ן את השאלה, ומביא עליה את תשובת הרמב"ם:
"ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי? והרב השיב בספר שופטים … ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו בא-להים והצילם!".
שאלת הרמב"ן נוקבת ביותר, והיא שהרמב"ם מציג עמדה חד-צדדית, התומכת ללא סייג בעמדת בני יעקב, תוך התעלמות מתוכחתו הגלויה של אבינו הזקן לבניו, תוכחה שנשנית גם בפרשת הברכות באחרית ימיו של יעקב. ואם אכן צדקו בניו, מדוע זכו בקיתונות של ביקורת ארסית כל כך? תשובתו של רמב"ן היא שיש הבחנה איכותית בין מצוות הדינים לשאר מצוות בני נח. שאר המצוות נושאות בחובן אופי של איסור, לאו, הרי שהמבטל את מצוות ה' ועובר על הלאו – חייב במיתה. מנגד, מצוות הדינים מתחלקת לשני חלקים. חלקה הראשון הוא גוף ההנהגה הנכונה בין אדם לחברו, שמכוחה נאסרים הגזל, העושק והאונאה, האונס וכו'. על איסורים אלה יש חובת מוות. אולם, על ההוראה החיובית להקים רשת של בתי דין אין איסור לאו, כי אם מצוות עשה. לפיכך, על הקמת בתי הדין, ואף על הימנעות מלדון – אין חובת מיתה. לפיכך, טוען רמב"ן, חובת מיתה היתה על שכם (גם נקודה זו אינה חד-משמעית, ואין כאן מקום להאריך בסוגיה), אך לא על כל באי עירו. זהו מקור כעסו של יעקב, שכן בניו לא קיימו מצווה גדולה במעשיהם, אלא הם ראויים לגינוי על רצח חפים מפשע.
למעשה, רבים הם הראשונים התומכים בעמדת הרמב"ם (ראה רלב"ג על אתר, ר' יוסף בכור שור, ר"י אברבנאל; מאירי לסנהדרין נו,ב ועוד), והם אינם מוצאים שום פסול בהנהגתם של בני יעקב, אלא רואים במעשיהם קיום הכרחי של מצוות הדינים.
הראי"ה קוק (שו"ת דעת כהן סימן קצג) משתמש בתקדים הקשה של בעלי שכם דוקא ביחס ליהודים. בתשובה לשאלה האם יש בכח פרנס ראשי של ציבור למנוע מאדם חוטא ופושע לקבל שררה וכיבוד בבית הכנסת, ובעקבות כך האם מותר לרב להמנע מלהרצות בבית כנסת זה עד אשר יתוקן העוול, מסביר הראי"ה שהדין איננו נוגע רק בפרנס. לטעמו, אם בכוחו של הגביר להרחיק את החוטא מהקהל = חובתו לעשות כן, ואם בכוחו של הקהל לחזק את פסיקת הגביר – החובה מוטלת גם עליהם. שהרי, לא תהא כהנת כפונדקית, ואם בני נח מצווים על הרחקת הפושעים מהם (אם בדין מיתה לרמב"ם, ואם מכח מצוות עשה בלבד לרמב"ן), הרי שברור שגם על ישראל מוטלת החובה לעשות דין וצדק, ולמנוע כבוד ממכעיסי ה' ברבים. אולם, הדברים נאמרים בסייג שכל כך נוגע, למרבה הצער, לתקופתנו.
רמ"א פוסק בחשן משפט סימן יב, א כדברים האלה: "ויש מי שכתב דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום שיש סכנה בדבר, שלא ימסרנו לאנסין".
תוכן החשש של רמ"א מצער ביותר, והוא מעיד על מציאות גלותית ומביכה, בה אין לקהל ולמוסדותיו אוטוריטה להסיר מהם כל נגע וכל מחלה, והם כפופים לאיום מתמיד של שיתוף פעולה בין החוטא לשלטונות העוינים. לפיכך, מעדיף רמ"א שלא למחות כלל בעוברי עבירה, ובלבד שהקהל ישמור על מעמדו, ולא יסתכן (ראה ביאור הגר"א שמביא מקור לדברים מקדושין עא, א, ביחס לפסול ביחוס של בעלי זרוע, המסכן את הפוסק).
אולם, מה נענה אנו, בדור של עצמאות מדינית, של כוחות אכיפה ושיפוט שאמורים לבצע את מלאכתם נאמנה, ולהסיר מרחובותינו כל מכשול? ב"ה, זכינו והחשש של מסירה בידי האומות איננו קיים (למעט מצד אנשי "רוח" מסויימים, המבקשים לחבל במוסדות המדינה בכל כוחם, בעיקר תוך שימוש בכלי חרם בינלאומיים. אחד מצפעונים אלה אף ביקש לגרש לאחרונה קצין מילואים מקורס במכללה הממומנת היטב מכספי משלם המסים. ונכון לרגע כתיבת הדברים בוגד זה, שר"י, עודנו מכהן רמה במשרתו). אולם, העובדה שאין בפנינו חשש רק מחייבת אותנו לרומם את האכיפה למימדים הראויים לה, כדברי מרן הראי"ה, וכהוראת ההגיון הפשוט. האם לא מוטלת עלינו החובה המינימאלית שנתבעה מאנשי שכם הפושעים? באלו פנים נבוא אל נפגעי האלימות, הפשיעה והאונס המשתוללות ברחובותינו אם לא עמדנו בחובתנו הבסיסית כחברה, ובמעלתנו היסודית כאומה המייצגת את רוח ה'? במדינה בה קשישים מוכים ונשדדים לאור יום, בה נהגי מוניות חוששים להעלות נוסעים לרכבם, בה מגרשי הספורט הפכו לזירת קרבות, ובה באזורים מסויימים גם ניידות המשטרה חוששות לפטרל – יש פגם חמור בעמוד השדרה המוסרי. תורתנו מלמדת אותנו דבר ושניים באשר לדרכי השיקום החברתיות שמוטלות עלינו, ושומה עלינו לכרות אוזן להוראות הנצח של א-להינו.
אין זו עת לחמול ולחוס על אכזרים, כי אם עת היא לרחם על כלל הציבור. עלינו לנקות את חוצותינו מהסחי הנורא של תת-התרבות שפשתה בהם, אם חפצי חיים אנו. או אז יוכל השר לבטחון-פנים להצדיק את תארו, אם יבוא על העיר בטח, ויטהר אותה מקלקוליה.
תשס"ח