על העיקר לא דנים

ממשלת ישראל עושה בחודשים האחרונים צעדים משמעותיים מעבר לקו הירוק, המקרבים אותה לצומת מכריע בו יידרש הקבינט להכריע בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני. ממש כך.

המהלכים נעשים, בין היתר, גם בגלל הרכב הממשלה הייחודי והסכמים קואליציוניים שהעניקו סמכויות מרחיקות לכת לשרים – בעיקר סמוטריץ', אבל לא רק – להפוך את המציאות ביהודה ושומרון. השינויים נעשים ללא דיון בסוגיית הסכסוך, ומבלי שהממשלה מצהירה באופן ברור וחד על עתיד השטח. בשורות הבאות נפרוס את הפעולות ונבין מדוע הן מקרבות אותנו להכרעה שלא הייתה כאן מאז 1967.

מבט על המציאות הנוכחית במזרח התיכון מלמד על שינוי מהותי במפת האיומים על ישראל: חמאס נפגע באופן משמעותי ביחס למעמדו ב-7 באוקטובר; חיזבאללה, על אף מאמציו באחרונה לשקם את תשתיות הטרור בדרום לבנון, נמצא בשפל חסר תקדים ביחס להיסטוריה שלו; האיראנים מתמודדים עם גל מחאות על יוקר המחיה ומעריכים את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפגיעה דרמטית בתוכנית הגרעין ובמפעל הטילאות; וביהודה ושומרון –  אניגמה.

מצד אחד, כוחותינו כובשים מחנות פליטים, הורסים מאות מבנים ומסכלים טרור באופן אגרסיבי. כמו כן, ישראל מקדמת בנייה ביו"ש בהיקפים דמיוניים – רק השנה ייחצה קו ה-30 אלף יחידות, דבר שלא היה מאז 1967. בסך הכל, בשלוש השנים האחרונות קידמה הממשלה מעל 50 אלף יחידות דיור ביו"ש.

בנוסף, מתיישבים חוזרים ליישובים שהמדינה פינתה בעבר (יישובי צפון השומרון), הגופים המוסמכים מאשרים בנייה על בסיס שבועי ללא אישור קבינט ומעבירים מיליארדים לתקציבים עבור שינוי תשתיות ונכנסת.

מאידך גיסא, ישראל משמרת מערכת אינטימית קרובה ומבצעית עם אנשי המנגנונים ובכירי הרשות הפלשתינית. ישראל שומרת על יציבות הרשות הפלשתינית ודואגת שהכלכלה הפלסטינית לא תקרוס. זאת מתוך הבנה והתראות של בכירים מערכת הביטחון כי קריסה כזו תסכן משמעותית את ביטחון ישראל.

הדואליות הזו, שמאפיינת מאוד את בנימין נתניהו, שידוע ביכולות הדחיינות שלו, מייצרת פערים – חלקם ביטחוניים ורובם אסטרטגיים – בנוגע לסוגיית הסכסוך. הפיגוע שהתרחש ביום שישי שעבר בצפון ממחיש זאת יותר מכל. המחבל הנתעב חדר לישראל כדבר שגרתי, שכן הועסק על ידי ישראלי במשך תקופה ארוכה. הפעם, בחר גם לבצע את הפיגוע הקשה, בו נרצחו שני ישראלים.

הדיונים באולפנים התמקדו בסוגיית השוהים הבלתי חוקיים והפרצות בגדר, ולא בסוגיה האמיתית, והיא – מה האינטרס הישראלי שהוא זה שעומד, כנראה, מאחורי העובדה שלא פותרים את סוגיית השוהים הבלתי חוקיים? תופעת השוהים הבלתי חוקיים אינה גזרת גורל. האם ישראל יכולה לעצור את שטף המסתננים? ודאי שכן (זה נעשה במבצע 'שובר גלים' לפני כשלוש שנים). האם היא משקיעה בכך את המשאבים הנדרשים? ודאי שלא. ומדוע?

משום שהמערכת והממשלה רוצים שהפלסטיני יחצה את הגדר ולא יהיה רעב ללחם, רוצים שהוא יביא הביתה כסף ואז אולי הוא לא יתפתה לטרור. המחשבה (קונספציה, זוכרים?) היא שיש לסייע להניע את הכלכלה הפלסטינית מתוך הבנה כי מדובר באינטרס ביטחוני ישראלי.

ומה לא עושים? לא דנים בשאלה המהותית עצמה: מה ישראל מתכוונת לעשות עם הרשות הפלסטינית? דנים באולפנים על מצב הגדרות, כוח אדם. זה כמו להתפעל מלגונה כשאתה עומד ליד אוקיינוס. והשב"חים הם רק דוגמה קטנה.

כל עוד פעולות הממשלה ביהודה ושומרון היו נקודתיות, מקומיות ואולי טקטיות, הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול היה להידחות, כפי שקרה כל השנים. אלא שצירוף הפעולות מעבר לקו הירוק מגלה שינוי אסטרטגי ודורש דיון מעמיק בשאלה: מהו עתיד יהודה ושומרון מזה, והרשות הפלסטינית מזה?