על העיוורון

בשבועות האחרונים, אנו רואים מגמה הולכת ומתגברת בתקשורת הישראלית של התעסקות בנושא יו"ש והמהפכה שביצעו בה בעיקר השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. אפשר לדון עניינית האם המהלכים שמתרחשים מעבר לקו הירוק טובים או רעים אסטרטגית למדינת ישראל. זה בהחלט דיון חשוב, אך הוא מתקיים בחלקים בתקשורת שמוטים כמעט ללא הכרה לצד אחד במפה. כל שיח בתקשורת בעניין יו"ש מתנקז תמיד לאירועי הפשיעה הלאומנית ולחיבור שיש לאירועים אלה עם הבנייה בהתנחלויות.

כעיתונאי, אני לא חושב שמתפקידי לבקר את התקשורת אלא לסקר את הדברים כפי שהם באמת, להביא את כל נקודות המבט (כולל שלי – במאמרים) ולתת לקורא לגבש דעה משל עצמו. אך ריבוי הכתבות, לאחרונה, בעניין ההתיישבות, גורם לכך שהדיון העקרוני מוסת לכיוונים לא רלוונטיים, ולכן חשוב ליישר את הדברים.

ראשית, הטענה שעולה סביב נושא המאחזים והחוות החקלאיות היא שהם אינם חוקיים. ובכן, זו צביעות גדולה. עוד במרץ 2022 גובש במשרד הביטחון נוהל הקמת חוות חקלאיות, שמאז רק שוכלל ודויק. החוות יושבות כולן על אדמות מדינה (אני לא מדבר על הפורעים שבשטחי B או באדמות פלסטיניות פרטיות) והן בהלכי הסדרה. פתאום שוכחים 50 שנים של הקמת יישובים. עולים לקרקע ומסדירים בדיעבד, זו שיטת הפעולה בהיעדר ריבונות או החלת החוק הישראלי. כך הוקמו עופרה, עלי ויישובים אחרים שאף אחד (למעט אולי קיצוניים ביותר) לא אומר היום שאינם חוקיים.

ומדוע בחרתי במילה צביעות? משום שבנגב ובגליל יש עשרות מבנים בלתי חוקיים שהמדינה לא אוכפת את החוק לגביהם, ועוד מגוון נושאים בישראל שחונים תחת הגדרה של "לא חוקי". וזו בדיוק הנקודה: הדיון על "חוקי או לא חוקי" אינו רלוונטי ומסית מהדיון הערכי והבסיסי עצמו שצריך להתנהל. האם החוות טובות אסטרטגית למדינת ישראל? האם הן מייצרות חיכוכים עם הפלסטינים היכן שאין חיכוכים כאלה? האם הן מגבירות את הטרור הפלסטיני או אולי מצמצמות אותו? האם ישראל צריכה להיות במקומות הללו? האם השטחים הללו צריכים להיות בריבונות ישראלית? והאם למדינה יש תוכנית אסטרטגית ברורה לשנים הבאות בנוגע לשטח? אלו שאלות ששווה לדון בהן.

טענה שנייה: החוות או המאחזים מייצרים פשיעה לאומנית וטרור יהודי. ולעובדות: אירועי הפשיעה הלאומנית החמורים שאנו חווים בתקופה האחרונה אינם חדשים, לצערנו. הם גם היו בהיקפים גדולים יותר בעבר, עוד לפני הקמת היישובים החדשים והחוות. הפורעים (שעליהם כתבנו גם בשבועון זה) לא רואים אף אחד ממטר. ערבי ויהודי כאחד. הם עבריינים, מקומם בכלא. הם מכתימים ציבור של חצי מיליון תושבים יהודים ביו"ש.

החיבור שעושים חלקים בתקשורת הישראלית בין התיישבות לטרור יהודי הוא בדיוק קמפיין "אלימות המתנחלים" "המוצלח" שהיה פה לפני כארבע שנים. שיאו של אותו קמפיין היה הציוץ שכתב בדצמבר 21' השר לביטחון פנים לשעבר עומר בר לב שנפגש עם בכירה אמריקנית וכתב כי היא התעניינה "באלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור". מדובר היה בקמפיין שנועד לפגוע בעולם המתנחלים מתוך השוואה שהתנחלות שווה טרור יהודי.

במקום לדון באמת במהפכה שמתרחשת ביו"ש הולכים שוב לאירועי הפשיעה הלאומנית. ושוב, נלך לעובדות: מאז תחילת כהונת הממשלה הנוכחית, קודמה בנייתן ביו"ש של יותר מ-51 אלף יחידות דיור, כ-30 אלף מהן רק בשנה הנוכחית 2025. אלו מספרים דמיוניים במונחי התיישבות.

יש לקיים דיון על כך: מדוע אישורי הבנייה כבר לא נזקקים בדיוני קבינט כבעבר? מה כוחו של המנהל האזרחי אחרי השינויים שבוצעו בו? האם המהלכים הללו מחזקים או מחלישים את הרשות הפלסטינית? מה מדינת ישראל מתכוונת לעשות עם הרשות הפלשתינית? האם המהלכים הללו מתואמים עם האמריקאים? מה עמדת הצבא בנוגע לכך? והאם הפעולות הללו הפיכות בממשלה עתידית? אלו שאלות שחשוב לקיים אותן בשיח הישראלי. לעלות שוב את סוגיית הסכסוך על סדר היום ולא לדון בה דרך צביעות, חוסר הבנה ועיוורון.