סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: לוחם נפצע במהלך שירותו, ולצערנו הוא לא יכול להשתמש ביד ימין. במסגרת הליך השיקום, הוא לומד להשתמש רק ביד שמאל. הרופאים משערים שבעתיד יוכל בעזרת ה' לנסות ולחזור לפעילות גם ביד ימין, אך לא ידוע כמה זמן זה ייקח, ובינתיים – הוא משתמש ביד שמאל בלבד. היות שכל חייו הניח תפילין על יד שמאל, מדי יום הוא נדרש לסיוע של אדם אחר, שיניח לו תפילין. שאלתו היא האם יוכל כעת לעבור להניח תפילין על יד ימין – ידו הפצועה, וכך יוכל להניח תפילין בעצמו, בעזרת יד שמאל.
תשובה: הגמרא במסכת מנחות (דף ל"ז-ל"ח) עוסקת בהלכה שלפיה "איטר יד" – אדם שמאלי, מניח תפילין על יד ימין. הגמרא מציעה לכך שני נימוקים: האחד "וקשרתם וכתבתם" – יש לקשור את התפילין באמצעות היד שבה כותבים. ולכן, מי שכותב ביד ימין צריך להסתייע ביד ימין כדי לקשור את התפילין על יד שמאל; וכן להיפך: מי שכותב ביד שמאל צריך להשתמש ביד שמאל כדי לקשור את התפילין על יד ימין.
הנימוק השני מבוסס על הפסוק החותם את פרשת בא, שנקרא בעזרת ה' בשבת הבאה: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". צורת הכתיבה הייחודית של המילה "ידכה" מלמדת שהנחת התפילין היא על "היד הכהה", כלומר על היד החלשה. לפיכך, ימני יניח על יד שמאל, בעוד שמאלי יניח על יד ימין.
ישנו הבדל הלכתי בין שני הנימוקים, אצל אדם שידו החזקה היא יד שמאל, אבל הוא כותב ביד ימין: על פי הנימוק הראשון – הכתיבה היא זו שקובעת, בעוד על פי הנימוק השני – "היד החזקה" שעושה בה את רוב פעולותיו היא הקובעת. הראשונים נחלקו כיצד יש לנהוג במקרה כזה, והשולחן ערוך בהלכות תפילין (אורח חיים, כ"ז ז') הזכיר את שתי הדעות ונטה להכריע שהיד הכותבת היא הקובעת. כך פסק גם הרמ"א שם, שימני או שמאלי נקבעים על פי היד שבה כותבים.
בספר ה"מרדכי", מספרי ההלכה המרכזיים של רבותינו הראשונים, התלבט בשאלה האם העניין הזה של ימני או שמאלי הוא "הפיך". כלומר, מה דינו של אדם שנולד ימני, אבל למד במהלך חייו להשתמש ביד שמאל, או להיפך. בתחילת דבריו נוטה המרדכי לומר שהדבר חסר משמעות, וכותב: "אם הרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד – לא הוי הרגלתו כלום למיקרי איטר, אלא אם נולד כן". כלומר, מדובר על עניין מוּלָד ולא על עניין נרכש.
עם זאת, בהמשך דבריו הוא דוחה את התפיסה הזאת ומבהיר: "דבעיקר כח תליא מילתא, ואם הרגיל אף בכתיבה – נראה לי דכאיטר חשבינן ליה". כלומר, העניין של ימני או שמאלי עשוי להיות נרכש, ואם ישנה יד אחת שהפכה בלימוד ובאימון ליד החזקה לכל דבר וגם לכתיבה – היא זו שקובעת את מקום הנחת התפילין.
הבית יוסף והרמ"א ציטטו את המחלוקת הזאת שבמרדכי, ואולם לא הכריעו בה בשולחן ערוך. המגן אברהם (על השולחן ערוך, כ"ז ס"ק ט') ציטט גם הוא את המחלוקת, ומדבריו נראה שהכריע כמסקנת המרדכי, שאדם יכול להרגיל את עצמו להשתמש ביד אחת במקום ביד השנייה, וזה מה שייקבע לעניין הנחת תפילין.
רבי יחזקאל לנדא מפראג, "הנודע ביהודה", כתב על דברי המגן אברהם הללו (בספרו "דגול מרבבה" על השולחן ערוך שם), שכל המחלוקת שבמרדכי עוסקת דווקא באדם שהרגיל את עצמו מרצונו החופשי להשתמש ביד שמאל במקום ביד ימין. אולם, מי שעקב מחלה או פציעה נאלץ לעבור להשתמש ביד שמאל – הרי זה כאילו "מן השמים הרגילוהו", וממילא דינו כשמאלי לכל דבר ועניין! המשנה ברורה (שם, ס"ק כ"ב, ובביאור הלכה) פסק באופן חד משמעי כדברי ה"דגול מרבבה".
ואם כך, הדברים מפורשים ביחס לשאלתנו: אותו לוחם שעבר להשתמש ביד שמאל במקום יד ימין, לא עשה זאת מרצונו, אלא עקב הפציעה ועקב תהליך השיקום שהוא מצוי בו. לפיכך, הוא הפך "שמאלי" לכל דבר ועניין, ועליו להניח תפילין על יד ימין.
אמנם, יש מן האחרונים (ראו "פסקי תשובות" על המשנה ברורה שם, הערה 128) שהציעו סייגים שונים לפסק המשנה ברורה על פי הדגול מרבבה, וטענו שאדם "לא מוותר" בקלות על ידו החזקה גם כאשר הוא סובל מפציעה. לדעתם, הקושי להשתמש ביד ימין לא בהכרח הופך אדם להיות "שמאלי". עם זאת, במקרה שבפנינו הרופאים לא יודעים לומר מתי יוכל אותו לוחם גיבור לחזור ולהשתמש ביד ימין. אדרבה, הליך השיקום שלו מחייב את השימוש והתרגול דווקא של יד שמאל, והוא נמצא בתהליך להפוך את יד שמאל לידו החזקה.
לכך יש לצרף את הערך השיקומי הגדול בזה, שבדיוק כפי שאת כל הפעולות כולן הוא מבצע בעצמו – בעזרת יד שמאל; כך גם את המצווה היקרה והחשובה של הנחת תפילין – ראוי שיוכל לקיים בעצמו בלי שיבואו אחרים ויניחו לו תפילין.
לפיכך, הלכה למעשה השבתי לשואל לנהוג כפשט דברי המשנה ברורה והדגול מרבבה, ולעבור להניח תפילין על יד ימין, בעזרת יד שמאל. ואם בעזרת ה' במוקדם או במאוחר ההליך השיקומי יאפשר גם את החזרת יד ימין לפעילות, והיא תחזור לתפקד באופן מיטבי, יהיה דינו כמי ש"שולט בשתי ידיו", שמניח תפילין על יד שמאל.
הקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלמה במהרה לכל חיילי צה"ל הפצועים – רפואת הנפש ורפואת הגוף, בתוך שאר חולי ישראל.
