שירה סגלכשנופל חייל, העולם מכיר בכאבם של ההורים, הילדים והאלמנות. אבל מי שומע את הבכי של האח שגדל איתו באותו חדר? של האחיינית שהעריצה את הדוד שלה? של החבר שהכיר את החלל יותר טוב מכולם? לקראת יום הזיכרון, פגשתי שכולים נסתרים – אלה שכאבם שקוף חברתית, אך צורב לא פחות
השבוע יחול יום הזיכרון לחללי מלכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. יום זה מוקדש לכל המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל. בדרך כלל, באופן טבעי, יש יותר הכרה להורים, לאלמנות וליתומים, כלומר לקרבה ראשונה לחלל. אולם, יש עוד מלא אוכלוסיות שמתמודדות עם האובדן, אבל הן לא זוכות להכרה מצד החברה.
זה יכול להיות מעגלים יותר רחבים במשפחה, כמו דוד שנפטר, אחיין או אפילו אח. גם מעגלים יותר רחוקים, כמו מורה שאיבד תלמיד או אדם שאיבד חבר קרוב. לעיתים, הצער והקושי שלהם מורגשים בעוצמה רבה, ולכן רציתי לשמוע על ההתמודדות שלהם. לשמוע מהם איך החברה מגיבה לאובדן שקוף כזה, ועד כמה תחושת השקיפות משפיעה על תהליך האבל והעיבוד.
"חיה את הערכים שלו"
נעמי תורג'מן, בת 18 מגוש עציון, היא בת שירות לאומי בחמ"ל הביטחוני של קריית ארבע חברון. דוד שלה, אביתר משה תורג'מן ז"ל, נהרג בצה"ל לפני כמעט 12 שנים, כשהיה בן 20. נעמי הייתה רק בת 8. לכאורה, פער גילאים משמעותי, אבל היא משתפת אותי שהיה להם קשר קרוב מאוד, כמו של אחים.
"אם אני צריכה לתאר את אביתר משה במילה אחת, זו אמת", מספרת נעמי. "זה משהו שממש אפיין אותו. גם החברות שלו הייתה יוצאת דופן, כל אחד הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. אפילו אני, בתור ילדה קטנה, הרגשתי ככה. הוא היה מתקשר, מתעניין בי באמת. הוא היה גם אדם שמח מאוד, דתי ומאמין, אבל כזה שמחובר לחיים, למשפחה, לחברים, לשמחה. המשפחה הייתה אצלו ערך עליון".
כאמור, נעמי הייתה רק ילדה כשדוד שלה נהרג, אבל את התקופה שאחרי האובדן היא זוכרת היטב. "לראות את אבא שלי יושב שבעה, את סבא ואת סבתא שלא אוכלים, את הבית מתפרק – זה לא משהו שילדה אמורה לראות. באיזשהו מקום לקחתי על עצמי תפקיד מגונן, במיוחד בתור הנכדה הבכורה. לדאוג לילדים הקטנים, להחזיק את הסביבה. אבל רק לפני 4-5 שנים הרגשתי שאני באמת מבינה את האובדן. כאילו חוויתי אותו מחדש, הפעם כבוגרת שמבינה מה זה מוות, מה זה שכול".
בדרך כלל יש במדינה יותר הכרה והכלה כלפי אובדן של הורה, רעיה, בן זוג או בן. יש מקום לאובדן שלך בחברה, כאחיינית?
"אני מרגישה שיש כמה דברים שמתחברים: הזמן שעבר, זה שהוא לא היה נשוי ואין לו ילדים, אז אין המשכיות, ויש תחושה שהוא הולך ונשכח. וגם אני רק אחיינית. זה לא הורה, לא אח, לא ילד. אז לפעמים אין הכרה מלאה בכאב. אבל זה לא משנה, כי ראיתי את המשפחה שלי מתפרקת, חייתי איתו, והיו לנו מלא חוויות משותפות יחד, זה כאב אמיתי. והקושי הכי גדול הוא לפעמים לתת לעצמך לגיטימציה לכאוב, כשאין לזה הכרה מהסביבה".
כאנשים שומעים על האובדן שלי, התגובה היא משתנה. אבל לפעמים יש תחושה שלא מבינים עד כמה זה עמוק. כאילו צריך להסביר: כמה אני זוכרת, כמה הייתי קרובה אליו. יש רצון שיכירו בזה, שגם אם זה לא רשמי, זה עדיין כואב מאוד".
חלפו כמעט 12 שנה מאז. איך את מתמודדת עם האובדן כיום?
"אני לא חושבת שהזמן מרפא. הוא לא מעלים את הכאב. להפך, לפעמים הוא אפילו גדל, כי דברים מתחילים להישכח, וזה מפחיד. אבל כן לומדים לחיות לצד הכאב".
יחד עם זאת, עם השנים נעמי הצליחה לראות מה זה בנה בה: בגרות, פרופורציות, הערכה לחיים ולמשפחה. היא מרגישה שזה חיזק בה את הקשר לארץ, לאמונה ולמשפחה שלה. "גיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי שקיימים", מפרטת נעמי מה היא למדה על עצמה. "יש בי אמונה חזקה שניסיונות מגיעים לאנשים שמסוגלים לעמוד בהם, וראיתי את זה על עצמי. גם כשנראה שאי אפשר להמשיך, בסוף ממשיכים בחיים, שוב לצד האובדן. וגם לומדים לשמוח ולחיות לצידו".
נעמי מנציחה את דוד שלה בחיים שלה, לדבריה, כל הזמן. "אני עונדת טבעת שמזכירה לי אותו, שמתי תמונה שלו בפלאפון, אני מנציחה אותו במשפטים שהוא אמר, בשיחות בבית. אני מדברת עליו, מצטטת אותו, חיה לפי הערכים שלו, במיוחד מידת האמת, שהייתה חזקה אצלו".
נעמי מבקשת שייתנו מקום גם לאובדנים שקופים. "גם אם זה לא אובדן רשמי, וגם אם זה לא מדרגה ראשונה, זה לא אומר שזה פחות כואב", היא אומרת. "לפעמים דווקא חוסר ההכרה מהסביבה הופך את הכאב ליותר קשה, כי זו גם מלחמה פנימית: האם מותר לי בכלל לכאוב על אובדן של דוד?".
יום הזיכרון קרב. איך את חווה אותו?
"זה יום מורכב, גם מרגש וגם קשה. מצד אחד, יש תחושה של יחד, של עם שלם שמגיע, זוכר, מחבק; מצד שני, יש גם התנגשות כי עבורי זה לא יום אחד בשנה, בכל יום אני מתמודדת עם האובדן. אבל דווקא ביום הזה יש גם מקום שבו אנשים רוצים לשמוע, לשאול, להכיר את הסיפור. פתאום יש לגיטימציה לספר".
"אתה מרגיש בצד"
לפני כשנה וחצי, בערב חג סוכות, ט"ו בתשרי תשפ"ה, דפיקה אחת בדלת שינתה את חייה של משפחת סימן טוב: סרן אלעד סימן טוב, מפקד צוות בסיירת גולני, בן 23, נהרג בהיתקלות קשה בלבנון. מאחור נותרה משפחה גדולה: הורים, אחים, חברים וגם מעגלים רחבים של אנשים שחוו את האובדן, אך לא תמיד קיבלו מקום.
אדיר סימן טוב, בן 32, אחיו של אלעד, בחר להפוך את הכאב לעשייה והקים חווה טיפולית שתיתן מענה לאותם מעגלים שקופים. בכך הוא פתח צוהר לעוד התמודדויות עם אובדן שקוף – אדם שאיבד חבר, תלמיד שאיבד מורה ועוד.
"בערב חג סוכות אחי וחבריו נכנסו למבנה, והמחבלים ארבו להם", מספר אדיר. "נפתחה אש כבדה, היו הרוגים ופצועים, ואלעד עצמו נפצע קשה, אבל תוך כדי הוא גם חיסל את המחבל והכווין כוחות. כשקיבלנו את הבשורה בדפיקה בדלת, זה רגע שממנו התחיל מסע אחר לגמרי".
אדיר מתאר שאלעד היה אדם מאוד מופנם, לא משתף הרבה, אבל עם לב ענק. "רק אחרי מותו התחילו להגיע סיפורים. כמה הוא עזר, כמה ראה אנשים, כמה היה שם בשביל אחרים בשקט. אני תמיד אומר: היו לו עיניים טובות. הוא פשוט ידע לראות אנשים. לא משנה מי אתה ומה אתה".
מתי הבנת שיש דבר כזה שכול שקוף?
"האמת היא שחוויתי את זה עוד לפני. בתור ילד, בתור בן דוד שכול, בתור חבר למעגלים שנפגעו. אבל אחרי שאלעד נהרג, זה פגש אותי בעוצמה. אחד המשפטים הראשונים שאמרו לי היה 'תדאג לאבא ואמא'. וזה נכון, זה חשוב, אבל אני בעצמי הייתי מפורק לחתיכות. ושם הבנתי שיש הרבה מאוד אנשים במעגלים הרחבים שלא מקבלים מענה – אחים, בני דודים, חברים, סבים וסבתות".
איך זה מרגיש להיות חלק מהמעגל הזה?
"אתה תמיד קצת במקום השני. זה מובן, ההורים הם בפרונט, והם צריכים להיות. אבל החיים שלך התהפכו לא פחות. יש איזו ציפייה שתהיה חזק, שתתמוך, אבל בפנים אתה שבור. ואין תמיד מקום לזה".
באירוסים של אחותו, שאירעו במהלך שנת האבל, החליט אדיר להפוך את האובדן השקוף לפחות שקוף. "האירוסים היו רגע מורכב, שמחה גדולה לצד אבל כבד", הוא נזכר. "ראיתי את החברים שלה לא יודעים איך להתמודד, לא יודעים איך להיות בתוך המתח הזה. ארגנתי להם מפגש עם מטפל, וזה היה חזק מאוד. שם נפל לי האסימון כמה אנשים צריכים מקום, עיבוד, הכרה. מתוך זה נולד הרעיון להקים חווה טיפולית בשומרון – 'החווה של סימן'".
החווה של סימן זו חוות חוסן טיפולית, שמיועדת לא רק לפצועים או למשפחות שכולות רשמיות, אלא לכל המעגלים. המקום משלב עבודה עם ידיים חקלאות, נגרות, יצירה יחד עם מעגלי שיח וליווי מקצועי. אבל יותר מהכל, זה מקום שרואה אנשים. כמו שאלעד היה רואה אנשים.
כמובן, גם עבור אדיר יום הזיכרון הוא מורכב ודינמי מבחינת תחושות. "זה יום מורכב מאוד. מצד אחד זה רגע של עם שלם, של יחד. מצד שני כשנגמר היום, אתה חוזר להיות לבד עם הכאב שלך. ובשביל מי שנמצא במעגלים שקופים זה עוד יותר מורכב. כי יש רצון שיראו אותך, שיכירו בכאב שלך, אבל אתה עדיין מרגיש קצת בצד".
למרות שרבים חשים בודדים בעיבוד האובדן השקוף, אדיר כן חש בשיפור חברתי בעניין. "יש התקדמות, יותר מודעות, יותר רצון להקשיב גם מצד המדינה וגם מהחברה. אבל עדיין יש דרך, ובמקום לחכות לשינוי, אני בוחר לפעול. כמו שאלעד נכנס תחת האלונקה, גם אני מרגיש שזה הצו שלי להיכנס תחת האלונקה ולעזור למי שצריך. אמנם זה מפגיש אותי עם הכאב כל יום, אבל שני זה גם מעניק נחמה. אני מרגיש שאני פוגש את אלעד דרך זה, מספר את הסיפור שלו. ואני גם מקבל הרבה, לא פחות ממה שאני נותן".
מה תציע לאנשים שחווים אובדן שקוף?
"אל תהיו בזה לבד. תמצאו את המעגל שלכם – חברים, קבוצה, משפחה. זה לא חייב להיות טיפול קלאסי, זה יכול להיות כל דבר שמחבר אתכם לאנשים. אבל לא להישאר לבד עם זה. כי כשנשארים לבד, זה מחלחל לגוף ולנפש. יש כל כך הרבה אנשים שנושאים כאב בשקט, וצריך לחבק אותם. אני מאמין שברגע שנותנים מקום, משהו מתחיל להירפא".
