"לי יאורי"

הפטרת השבועעוסקת בנבואתו של יחזקאל על מצרים. ארבעים שנות שממה נגזרות על ארץ זו שקראה תיגר על אלוקים ואדם.
"… הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתִני " (יחזקאל, כט' / ג').
"לי יאורי – היאור הוא לי להשקות שדותי ואין לי צורך במטר השמים" (מצודת דוד, שם).
אני השליט אומר פרעה. שפע החיים בידי ואיני מעוניין וזקוק לגבוה ממני.
פרעה, בתפישת עולמו, שם עצמו "בראש הפירמידה". עמדה זו, לוקחת כביכול אחריות מלאה על החיים, ומבטאת העזה, בטחון עצמי ואומץ לב. בהקשרים מסוימים ניתן אף לפרשה כביטוי לעצמאות ולמנהיגות.
ואולם הנביא מלמדנו אחרת,
"לי יאורי", אינו ביטוי לאידיאולוגיה מנהיגותית של עצמאות או לקיחת אחריות, אלא להיפך. עמדה זו הנה עמדה מתריסה כלפי אלוקים ואדם, באשר היא גוזלת מבני האנוש את הזכות להיות תלויים בבורא ואת החובה לקחת אחריות על חייהם.
תלות מסוכנת- משענת קנה
"וְיָֽדְעוּ֙ כָּל-יֹשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י ה' יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל" (פס' ו').
עם ישראל נשען על מצרים, המשולה לקָנֶה.
"כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם בקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו" (רש"י).
תלותה של ישראל במצרים, הייתה אידאולוגית ולא רק טכנית. במהלך זה, נלחם הנביא.
מצרים, לא רק שלא הצילה את עם ישראל מיד אויביו, אלא למעשה, בתפישת עולמה, המנוגדת ליהדות, היא איימה (ומאיימת גם כיום, בדמותן של אידאולוגיות שונות) לכלותו.
זאת כיצד?
לפי התפישה היהודית, תלות הנה עמדה אנושית קיומית הכרוכה בהיותנו ברואים. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". מלך אחד יש לעולם ואנו נתיניו. התלות והזיקה אל הגבוה מאתנו, הנה זכות. היא מגדירה אותנו כאן, כ"חלק אלו-הָ ממעל" ונוסכת בנו עוצמה. מתוך תלות זו, אנו לומדים להודות, לברך ולשמוח על שזכינו ליטול בעולם חלק.
באשר לתלות בבני אדם, אנו מבקשים ומכוונים שלא להזדקק לה: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוקינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם …".
תפישת התלות, לפי ה"גרסה המצרית", להבנתי, שונה בתכלית, באשר היא מבטאת עמדה של חולשה וכניעה (מול אלוקים ואדם).עמדה זו הנה בלתי נסבלת מבחינת השליט כלפי עצמו, אך אפשרית ורצויה, מבחינתו, בכל הנוגע ליחס המון העם כלפיו, בהיותה כלי המשרת את ביסוס שלטונו.
ובאשר לעצמאות ולקיחת האחריות: בעוד הגרסה המצרית חותרת למיצובו של "מבוגר אחראי" ושליט כל יכול אחד, הרי שהתפישה היהודית מטמיעה בכל אחד ואחת מאתנו את מושג האחריות והערבות ההדדית "כל ישראל ערבין זה לזה" ואת ערכי הצדק, החמלה וגמילות החסדים.
***
בהיותנו הורים ומחנכים, אנו נדרשים לעיסוק יומיומי בסוגיות של תלות ועצמאות.
דברי הנביא מדריכים אותנו להתרחק מהתנהגות שלילית של "לי יאורי", הבאה לידי ביטוי בלקיחה מזיקה וכוללת של האחריות, ע"י אדם יחיד ("תשאיר את זה לי", "סמוך עלי", "אני זה שיודע"), ו"גזילתה" אגב כך, מן הבן/הבת, מן השותף, מבן הזוג ואף מהקב"ה.
מהפער שבין גורלן של מצרים וישראל (הראשונה נענשת והשנייה, על אף שנשענה עליה, זוכה להצלה), ניתן ללמוד גם להיזהר מלשפוט אדם /קבוצה ששגה, רק לפי מעשיו או תוצאותיהם, וראוי לבחון ולהתבונן בתפישת עולמו, במניעיו ובמהלכיו הכוללים בעולם, טרם "נחרוץ משפטו".
***
המאבק במצרים, הנזכר בהפטרה, ובמקביל בפרשה, הוא מאבק אידאולוגי וחינוכי ממדרגה ראשונה.
מלחמת חורמה נטושה אז וגם היום, כנגד דפוס המחשבה הגרנדיוזי והמסוכן, ה"בועט" בהנהגתו של האל ובתלות בו, ובו זמנית מחסל גם את האמונה בבני האדם ובאחריותם האישית על חייהם.
(וארא תשעו)