שרקה להם והם באו

התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי כוח בתבונתם ובמוסריותם, הלוחמים בעד עקרונות של חירות וצדק, ל"בעלי מופתים" פלאיים, המתחרים עם חרטומי מצרים ומכשפיה בעשיית להטוטים ובמלחמות שדים: "ומשה בן שמונים שנה, ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמור: כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין… ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" [ז, ז-יא].
"ברומא", אומר הפתגם המאוחר, "התנהג כרומאי". כאשר עומד מולך אויב רב עוצמה, העושה שימוש בנשק לא קונוונציונלי, אינך יכול לעמוד מנגד, להישאר במרחב ה'סטרילי' ולקוות ש"ה' ירחם". כמו האויב, עליך לגייס את האמצעים המתוחכמים ביותר על מנת להכות באויב, דווקא במה שנראה ממבט ראשון כמגרש שבו יש לו יתרון יחסי.
משה ואהרן מפנים אפוא לשעה קלה את התבונה והשכל, ומתמודדים עם המצרים במגרש שלהם, בתחום הכשפים והשדים (ראו סנהדרין סז, ע"ב: "בלטיהם – אלו מעשה שדים, "בלהטיהם" – אלו מעשה כשפים") .
המדרש, כדרכו, מרחיב את היריעה לתיאור מלבב עוד יותר: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם, ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אומנותו של אלוקיכם? בנוהג שבעולם, בני אדם מוליכין פרקמטיא [=סחורה] למקום שצריכין לה. כלום מביאין מורייס [=ציר של דגים] לאספמייא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל המכשפים ברשותי הן? מיד שלח להביא תינוקות מן אסכולי [=בית ספר] שלהם, ועשו אף הם כך" [שמות רבה ט, ד].
לא זו אף זו: את מילת הריבוי, "ויקרא גם פרעה", פירשו חז"ל: "ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך" (ובפענח רזא מוסיף "שהייתה אשת פרעה שקולה כנגד כל החכמים והמכשפים"(!), בהתאם לדימוי שלפיו הנשים הן-הן אלופות הכשפים, ולפיכך אמרו במסכת אבות ש"מרבה נשים – מרבה כשפים"). והרי לפנינו מיני-קונגרס של עושי להטוטים, חרטומים ומכשפים!
מהו המסר החבוי בפרשה זו? וכי לא היה יכול הקב"ה להביא גאולה לעמו ללא תחרות כשפים זו?
אפשר שמבקש המדרש ללמדנו, שמשה ואהרן מקיימים את צו ה' ללא סייג. גם כשהוא נראה בעיניהם מוזר, אין הם מהרהרים אחר מידותיו.
ואפשר, שיש כאן גם לקח לדורות: מנהיג אמיתי, צריך להתאים את כישוריו ומהלכיו לאויב הספציפי שמולו הוא ניצב, ולנקוט באמצעים מקוריים, חדשניים, בלתי צפויים, שעשויים להיראות משונים במבט ראשון, אך סופם שיביאו לו את הניצחון.
מדרש נוסף, מגלה מה רב כוח יצירתם של חז"ל. אחד הפסוקים הקשים לכאורה בפרשה, מדבר על "צפרדע" – לשון יחיד – "שעלתה על כל ארץ מצרים", וממנה ובה ירדה מכת צפרדעים לעולם.
חז"ל – ורש"י בעקבותיהם – התחבטו בפירוש לשון יחיד זו, והציעו לה פירושים שונים. רש"י פירש (בעקבות מדרש תנחומא): "צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים".
ברם, ככל הנראה, פירוש זה לא נשא חן בעיניו, והוא ממשיך: "זהו מדרשו, ופשוטו: יש לומר שירוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן 'ותהי הכינם' (שמות ח, יד) – הרחישה".
אכן, המדרש שרש"י מציג בפנינו כדעה אחת, מופיע בתלמוד (סנהדרין סז, ע"ב) כמחלוקת שדנו בה גדולי התנאים בכובד ראש: "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים, כתנאי: רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומילאה כל ארץ מצרים אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו" (רש"י: שרקה להם – ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו".
בין כך ובין כך, מדובר במדרש פנטסטי, דימיוני למראה, שבו צפרדע ולדנית אחת משריצה נחילי נחילים של צפרדעים, או בצפרדע שרקנית היכולה בכוח שריקתה לאסוף למקום אחד את כל חברותיה, בקריאת "צפרדעי כל העולם התאחדו!".
לעולם לא נדע מה טיבה של "שריקה" זו (שמא הייתה זו "שריקת בני עקיבא"?), אך חבויה בה סוגיה כבדת משקל: על גבה נחלקים גדולי התנאים בשאלה עד כמה ניתן "למתוח" את גבולות הטקסט והפרשנות, וללמוד גופי הלכות והליכות מוסר מכל אות ואות.
ועד כדי כך גבר קול המחלוקת, שרבי אליעזר (ולפי סדר אליהו רבה, היה זה רבי אלעזר המודעי) מבקש ל"השתיק", כביכול, את רבי עקיבא, מגדולי התנאים, ולהשיאו לדבר אחר: "עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות!".
למרות "ניסיונות השתקה" מעין אלה (שמופיעים גם במקומות אחרים. ראו למשל ירושלמי תעניות ד, ה: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא!"), רבי עקיבא אינו נרתע.
ואולי דווקא עברו כרועה צאן עד גיל ארבעים, שלא נמנה מנעוריו עם חבורת אנ"ש-חכמים בני חכמים שגדלו בבית המדרש משחר ילדותם, לימדו שהתורה – "מורשה קהילת יעקב" היא, מסורה לכל ישראל, ואין מי שרשאי ליטול לעצמו "בעלות" עליה ולהתיימר להיות "בעל הבית" היחיד עליה, ולהציג עצמו כפרשנה המוסמך, האחד והיחיד.
(וארא תשסט)