ספיר שפרברהעימות בין איראן לישראל נתפס כיום כאחד מצירי האיום המרכזיים והנפיצים ביותר במזרח התיכון. בשיח הציבורי, הוא מוצג לא פעם כעימות ביטחוני בין מדינה דמוקרטית אחת לבין משטר אסלאמי קיצוני. אך בפועל מדובר בעימות רב־שכבתי, הנע בין היסטוריה ארוכה של יחסים משתנים, אידאולוגיה, תודעה ציבורית ודינמיקה פנימית מורכבת בתוך החברה האיראנית
כדי להבין את משמעות העימות בהווה ואת גבולות האפשרי בעתיד, יש לבחון לא רק את תוכנית הגרעין או את הצהרות ההנהגה, אלא גם את ההיסטוריה של הקשרים בין איראן לישראל ואת מקומם של היהודים בתוך החברה האיראנית לאורך הדורות.
קהילה יהודית התקיימה באיראן ברציפות מאז העת העתיקה, עוד מימי גלות בבל. יהודי פרס היו מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם, ובמהלך הדורות נטמעו במרחב התרבותי והלשוני המקומי, תוך שמירה על זהות דתית מובחנת. לאורך מאות שנים חיו יהודים באיראן תחת שלטונות שונים, לעיתים זכו להגנה יחסית ולעיתים סבלו מאפליה ומהשפלה, אך ברוב התקופות הצליחו לשמר חיים קהילתיים יציבים והיו חלק מן המרקם החברתי והכלכלי.
במאה ה-20, ובעיקר בתקופת השאה מוחמד רזא פהלווי, עברה איראן תהליך של מודרניזציה מואצת, והקהילה היהודית נהנתה ממעמד אזרחי יחסי סביר, מחופש פולחן, ממוסדות חינוך עצמאיים ומייצוג בפרלמנט. יהודים החזיקו בעמדות כלכליות ומקצועיות בולטות, אך גם בתקופה זו לא מדובר היה בשוויון מלא, והאנטישמיות לא נעלמה לחלוטין.
לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, איראן הצביעה נגד תוכנית החלוקה באו״ם, אך כבר בראשית שנות ה-50 הכירה בישראל דה פקטו. בתקופת השאה, ובעיקר משנות ה-50 ועד המהפכה האסלאמית בשנת 1979, התקיימו בין המדינות יחסים הדוקים אך ברובם חשאיים. ישראל ואיראן שיתפו פעולה בתחומי ביטחון, מודיעין, חקלאות, תשתיות ואנרגיה, כחלק מאסטרטגיית ברית הפריפריה. איראן הייתה ספקית נפט מרכזית לישראל, וישראל סיפקה ידע טכנולוגי וצבאי.
המהפכה האסלאמית של 1979 סימנה נקודת שבר מוחלטת. עליית האייתוללה חומייני והקמת הרפובליקה האסלאמית הפכו את ישראל מאחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של איראן לאויב אידאולוגי מוצהר. ישראל הוגדרה כישות ציונית בלתי לגיטימית, והמאבק נגדה הוטמע בליבת הזהות הדתית והפוליטית של המשטר החדש. השגרירות הישראלית בטהרן נסגרה והועברה לארגון לשחרור פלסטין, והרטוריקה האנטי־ישראלית והאנטישמית הפכה לחלק מרכזי מהשיח הרשמי, מהחינוך ומהתקשורת.
מאז שנות ה-80 פיתח המשטר האיראני תפיסה אזורית הרואה בעימות עם ישראל מרכיב יסוד במאבק רחב יותר נגד המערב. איראן גיבשה את ציר ההתנגדות ותמכה באופן שיטתי בארגונים חמושים הפועלים נגד ישראל, ובראשם חיזבאללה בלבנון ובהמשך חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. במקביל, האיבה לישראל שימשה גם כלי פנים־פוליטי שאפשר להסיט ביקורת ציבורית ממשברים כלכליים, מדיכוי פוליטי ומכשלים ניהוליים.
היחס ליהודים בתוך איראן לאחר המהפכה, הפך מורכב ואמביוולנטי. מצד אחד, המשטר הבחין רשמית בין יהדות כדת לבין ציונות כאידאולוגיה, והקהילה היהודית המשיכה להתקיים עם ייצוג בפרלמנט וחופש פולחן מוגבל; מצד שני, יהודים חיו תחת פיקוח מתמיד, סבלו מחשד לנאמנות כפולה ומהשפעות של תעמולה אנטישמית ממוסדת. לאורך השנים הצטמצמה הקהילה היהודית באופן דרמטי, ורוב יהודי איראן היגרו לישראל ולמערב.
בעשורים האחרונים, ובעיקר בתקופת נשיאותו של מחמוד אחמדינזאד, החריפה הרטוריקה האנטי־ישראלית והאנטישמית לשיאים חדשים, כולל הכחשת השואה וקריאות פומביות למחיקת ישראל. במקביל, התקדמה תוכנית הגרעין האיראנית, שמקורה עוד בתקופת השאה, אך קיבלה משמעות מאיימת במיוחד נוכח העוינות המוצהרת כלפי ישראל.
קולות מהשטח: פער בין משטר לחברה
"נוכח מונופול השליטה של המשטר האיראני בזרועות הדיכוי ובכמויות נשק רבות, ספק אם רצון העם לבדו יספיק כדי להביא להפלת הדיקטטורה האסלאמית. המתקוממים יזדקקו לסיוע צבאי חיצוני כדי להתקדם לעבר שינוי שלטוני, וסיוע כזה יכול ללבוש פנים שונות: לא רק מתקפה צבאית רחבה, אלא גם פגיעות נקודתיות במרכזי הכוח של המשטר, חיסול הנהגתו, נטרול יכולות באמצעים טכנולוגיים והעברת אמצעי לחימה למתקוממים", מסביר אלדד בק, עיתונאי וסופר ישראל, שביקר פעמיים באיראן – בשנים 2008 ו-2013.
"נהוג להזכיר את המעורבות האמריקנית בהחזרת השאה לשלטון בשנות ה-50 כדוגמה להתערבות זרה, שבסופו של דבר עוררה את זעמו של העם האיראני כלפי ארה"ב", מוסיף אלדד. "עם זאת, נוטים לשכוח כי צרפת אפשרה לרוחאללה ח׳ומייני לעזוב את מקום גלותו בתחומה ולשוב לאיראן, ובכך תרמה תרומה מכרעת להקמת הדיקטטורה האסלאמית. הפעם מדובר בתמיכה ברצונם של אזרחי איראן בדמוקרטיה ובהוצאת המדינה ממעגל אויבי המערב. לפיכך, מימוש הבטחותיו של הנשיא טראמפ להעניש את המשטר האיראני על רצח מפגינים, הוא מחויב המציאות".
לטענתו של אלדד, האופוזיציה למשטר האיראני אינה מאוחדת ואינה מסוגלת, בשלב זה, לייצר חלופה שלטונית בכוחות עצמה. איראן היא מדינה רב־אתנית, ואם המשטר ייפול, קיים סיכון ממשי להידרדרות למלחמת אזרחים שתוביל אף להתפרקות המדינה. "לרזא פהלווי יש בסיס תמיכה מסוים באיראן ומחוצה לה, אך אין לו את ההשפעה והכריזמה שהיו לח׳ומייני בשנת 1979", טוען העיתונאי. "הוא עשוי לשמש סמל לשמירת אחדות המדינה, בין היתר משום שמוצא משפחתו כלל אינו פרסי אלא קווקזי. סבו, מייסד שושלת פהלווי, היה איש צבא שהכתיר את עצמו כקיסר, ולא מייצג שושלת עתיקת יומין בעלת זכויות היסטוריות של מאות שנים. משפחת פהלווי שלטה באיראן כ-40 שנה בלבד. ועדיין, דמותו של פהלווי מגלמת עבור רבים את מה שאיראן יכולה להיות ללא הטירוף האסלאמי השיעי. כדי להרחיב את בסיס התמיכה שלו, יהיה עליו לקבל מראש שורה של מגבלות שיהפכו אותו בעיקר לדמות סמלית".
אין לדעת כיצד יתפתחו הדברים. לא מן הנמנע שאיראן תיקלע למלחמת אזרחים עקובה מדם ותתפרק לישויות אתניות. "זהו בדיוק התסריט שגרם עד כה למערב להימנע מפעולה אקטיבית להפלת המשטר האסלאמיסטי, מחשש להיווצרות עיראק, סוריה, לוב או תימן חדשה – הפעם עם פוטנציאל גרעיני. לנוכח חוסר הוודאות, יש להיערך לכל האפשרויות", אומר אלדד.
בהקשר זה, אלדד מדגיש כי אבי תוכנית הגרעין האיראנית היה השאה האחרון. "הדיקטטורה האסלאמית רק המשיכה ופיתחה את התוכנית, שנועדה להבטיח לאיראן מעמד של מעצמה אזורית", הוא מסביר. "אם המערב יהיה פעיל יותר בהפלת המשטר בטהרן, תהיה לו יכולת רבה יותר להשפיע על ממשל איראני מרכזי חדש בנושא הגרעין – בהנחה שממשל כזה אכן יוקם. גם כאן, אין ודאות מוחלטת לכך".
"וזו שאלת השאלות: הדיבור על חידוש הברית ההיסטורית בין ישראל לאיראן, זו שהתקיימה בתקופת השאה האחרון – שאגב לא היה נטול אנטישמיות בתפיסת עולמו – עלול לפגוע בהתקרבות בין ישראל לסעודיה", מזהיר הסופר. "סעודיה התקרבה לישראל לא רק בשל יתרונותיה הכלכליים והטכנולוגיים של ישראל, אלא בעיקר בשל זהות האינטרסים נוכח האיום האסלאמיסטי, הגרעיני והטרוריסטי האיראני. באופן מסורתי קיימת עוינות עמוקה בין השיעים באיראן לסונים בעולם הערבי, ושני הצדדים רוחשים זה לזה בוז ואיבה. לא מעט פרסים ואיראנים אף רואים במשטר האסלאמי מעין 'כיבוש ערבי'. ישראל תידרש לקדם את האינטרסים שלה בזהירות ובחוכמה מול המורכבות הזו. ייתכן שהדור הצעיר בהנהגת מוחמד בן סלמאן יידע להבין כי עתיד טוב יותר למזרח התיכון כולו יוכל להתממש רק באמצעות ברית אזורית רחבה נגד הקיצוניות האסלאמית – בין איראן, סעודיה, האמירויות וישראל".
"הפעם מדובר בתמיכה ברצונם של אזרחי איראן בדמוקרטיה ובהוצאת המדינה ממעגל אויבי המערב. לפיכך, מימוש הבטחותיו של הנשיא טראמפ להעניש את המשטר האיראני על רצח מפגינים, הוא מחויב המציאות"
הידרדרות ארוכה ולא קריסה מיידית
ד״ר מנחם מרחבי, חוקר איראן ממכון טרומן ומכללת שלם, מציע הסתכלות מפוכחת יותר על שאלת יציבות המשטר. לדבריו, הרפובליקה האסלאמית לא נופלת כל כך מהר. העובדה שהעם אינו רוצה את השלטון אינה בהכרח מובילה לנפילתו, ונדרשים תנאים נוספים כדי שמשטר כזה יקרוס. בשלב זה, לדבריו, הוא אינו רואה את התנאים הללו מתגבשים.
ד"ר מרחבי טוען כי רזא פהלווי אינו מהווה אלטרנטיבה שלטונית ממשית לאיראן, והסיכוי שהוא יחזור לאיראן קטן מאוד. "בחברה האיראנית קיימת בעיית לגיטימציה עמוקה כלפי אנשי הדת, אך הציפיות להפיכה שלטונית בסגנון 1979 הן מוגזמות ואינן תואמות את המציאות. הרפובליקה האסלאמית חלשה, אך ישראל מרוויחה מן המצב הקיים. נראה שהנסיבות להפלת משטר הדיקטטורה האיסלאמי באיראן בעת הזו גבוהות יותר מבעבר. עם זאת, ספק אם די ברצון העם להפיל את המשטר, לנוכח מונופול השליטה של המשטר בזרועות הדיכוי שמחזיקות בכמויות נשק רבות. המתקוממים יזדקקו לסיוע צבאי חיצוני כדי להתקדם להפלת המשטר, וסיוע זה יכול להיות בעל פנים שונות – לא רק מתקפה צבאית עוצמתית, אלא גם פיגועים נקודתיים במרכזי הכוח של המשטר, חיסול ההנהגה של המשטר, נטרול יכולות של המשטר באמצעים טכנולוגיים והעברת נשק למתקוממים".
"בחברה האיראנית קיימת בעיית לגיטימציה עמוקה כלפי אנשי הדת, אך הציפיות להפיכה שלטונית בסגנון 1979 הן מוגזמות ואינן תואמות את המציאות. הרפובליקה האסלאמית חלשה, אך ישראל מרוויחה מן המצב הקיים"
תודעה פחד ורשתות חברתיות
ד״ר טלי גזית, ראש מעבדת הפסיכו־טכנולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, מצביעה על רובד תודעתי משלים להבנת המציאות. לדבריה, במצבי חירום נוצר פער חריף בין הצורך האנושי בוודאות לבין היעדר מידע מלא וזמין. הרשתות החברתיות ממלאות את הוואקום הזה במהירות, אך לא תמיד באחריות. "שמועות וספקולציות מתפשטות משום שהן מספקות תחושת הסבר, גם אם זמנית ושגויה. פחד ורגש מועצם מגבירים שיתוף ומעורבות, ואנשים מעבירים מידע הלאה לא כדי להטעות, אלא מתוך רצון להזהיר ולהרגיש שליטה באירוע שבו אין להם שליטה אמיתית", מסבירה ד"ר גזית.
"יש כמה מעגלים של רווח", היא מציינת. "ברמה הכלכלית, גורמים שמייצרים טראפיק, קליקים וחשיפה. ברמה הפוליטית והאידאולוגית, קבוצות שמעוניינות לערער אמון במוסדות, להקצין עמדות או לחזק זהות קבוצתית דרך פחד. אלגוריתמים אינם שואלים מה נכון או מועיל, אלא מה גורם לנו להישאר. תוכן שמעורר פחד וכעס מקבל קדימות, וכך נוצר מעגל של חשיפה חוזרת למסרים קיצוניים ולעיתים שגויים".
"שמועות וספקולציות מתפשטות משום שהן מספקות תחושת הסבר, גם אם זמנית ושגויה. פחד ורגש מועצם מגבירים שיתוף ומעורבות, ואנשים מעבירים מידע הלאה לא כדי להטעות, אלא מתוך רצון להזהיר ולהרגיש שליטה"
מחקרים שערכה מצאו קשרים מובהקים בין מעורבות אינטנסיבית ברשתות חברתיות בתכני השבעה באוקטובר ומלחמת 'חרבות ברזל' לבין הופעת תסמיני טראומה ופוסט־טראומה. לא מדובר רק בעומס רגשי זמני, אלא בפגיעה מצטברת במערכת העצבים, בשינה וביכולת התפקוד היומיומית. האחריות, לדבריה, היא גם חברתית וגם נפשית, ולעיתים הימנעות משיתוף היא פעולה אחראית יותר מהפצה.
מחקרים וסקרי דעת קהל מחזקים את התמונה המורכבת. מאמר שפורסם בכתב העת Middle East Journal מצביע על פער מתמשך בין הרטוריקה האנטי־ישראלית של המשטר לבין עמדות חלקים נרחבים בציבור האיראני, בעיקר בקרב צעירים ומשכילים, המעדיפים שיפור כלכלי, חופש אישי ושילוב בזירה הבינלאומית על פני עימותים אידאולוגיים מתמשכים. סקרי Pew Research Center מצביעים על כך שבזירה הבינלאומית איראן נתפסת כגורם מאיים, אך במקביל קיימת הבחנה ברורה בין העם האיראני לבין ההנהגה.
עמדת הקהילה הבינלאומית
"הקהילה הבינלאומית מתייחסת ליחסי ישראל–איראן בעיקר דרך הפריזמה של המשטר בטהרן ולא דרך העם האיראני. עבור ארצות הברית ומדינות אירופה, איראן נתפסת כגורם מערער יציבות אזורי בשל תוכנית הגרעין, התמיכה בארגוני טרור והאיום הישיר על ישראל, ולכן ישראל נתפסת במידה רבה כמי שנמצאת בקו העימות הקדמי מול משטר עוין", מסבירה ד"ר גזית. "עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת במערב הבחנה הולכת וגוברת בין הרפובליקה האסלאמית לבין החברה האיראנית, במיוחד על רקע מחאות אזרחיות ודיכוי אלים".
alex-mccarthy-unsplash
בתוך כך, גוברת ההבנה שאיבה מוחלטת בין ישראל לעם האיראני אינה גזירת גורל היסטורית, אלא תוצאה של אידאולוגיה שלטונית. מדינות המערב נמנעות כיום מלעודד בגלוי שינוי משטר או התקרבות ישראלית־איראנית עתידית, מחשש לערעור היציבות האזורית ולפגיעה ביחסים עם מדינות ערב הסוניות. אך במקביל נשמעים יותר קולות הרואים באפשרות של איראן פוסט־אסלאמית פתח להסדרים אזוריים חדשים. במובן זה, העולם מותיר את שאלת יחסי ישראל–איראן כתרחיש עתידי תיאורטי, שתלוי כמעט כולו בהתפתחות פנימית באיראן עצמה ולא ביוזמה דיפלומטית חיצונית.
המהפכה שלא הסתיימה
הפרשנות הרווחת במערב נוטה לראות את המהפכה האסלאמית באיראן כאירוע היסטורי סגור, אך מחקרים עדכניים מציעים קריאה אחרת: מדובר בתהליך שעדיין מתרחש. הרפובליקה האסלאמית הצליחה לשרוד לאורך עשורים לא מתוך לגיטימציה ציבורית עמוקה, אלא באמצעות מנגנוני דיכוי, פחד ושליטה הדוקה במוסדות המדינה ובחברה האזרחית. עם השנים נוצר נתק הולך ומעמיק בין המשטר לבין חלקים נרחבים מהחברה, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שאינו מזדהה עוד עם האידאולוגיה הדתית ואינו רואה בה מקור זהות או משמעות.
בקרב צעירים עירוניים רבים באיראן ניכרת גם התרחקות מהנרטיב האלים שמוביל המשטר בזירה האזורית. העימות עם ישראל והמערב אינו נתפס בעיניהם כמאבק קיומי או לאומי, אלא ככלי פוליטי שמשרת את השלטון להסחת הדעת ממשברים פנימיים — כלכליים, חברתיים ופוליטיים. עם זאת, חרף חוסר שביעות הרצון הרחב, אין כיום באיראן אופוזיציה מאוחדת או חלופה שלטונית מגובשת. החברה האיראנית מפוצלת אידאולוגית, אתנית וגאוגרפית, והמחאות, רחבות ככל שיהיו, אינן מתורגמות בהכרח ליכולת ממשית לשינוי שלטוני.
מכאן נובעת גם האזהרה מפני ציפייה לקריסה מהירה של המשטר. שינוי באיראן, אם יתרחש, צפוי להיות תהליך ממושך, לא ליניארי ורווי סיכונים, שעשוי לכלול שלבים של חוסר יציבות ואף אלימות פנימית. נפילה פתאומית של השלטון אינה מבטיחה דמוקרטיה יציבה, ועלולה להוביל לאנרכיה או למלחמת אזרחים. בהקשר האזורי, המשמעות ברורה: כל עוד הרפובליקה האסלאמית קיימת, העוינות לישראל תישאר רכיב אידאולוגי מרכזי במדיניות החוץ שלה, ושינוי אמיתי ביחסים ייתכן רק כחלק משינוי עומק בשיטת השלטון עצמה.
