החשבון והנפש

פרשת השבוע פותחת בקריאה הגדולה של השיבה לארץ ישראל. "והיה כי תבא אל הארץ".

שימושה במילה "כי", המשמשת כידוע במופעים שונים במשמעויות שונות, וביניהן תנאי והבטחה כאחד, מלמדת שהשיבה לארץ ישראל – כמו תהליך התשובה כולו – אינם מובטחים. בראש ובראשונה הם תלויים באדם עצמו, ולצידו בגורמים שונים: אישיים, משפחתיים, כלכליים, חברתיים, לאומיים וכמובן שמימיים.

יתר על כן: המשך הפרשה, על ברכותיה וקללותיה, מלמדנו שכמו תמיד בחיים, התמונה מורכבת. מורכבת מאד. לא רק "ארץ זבת חלב ודבש", "אותות ומופתים", "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה",  ו"שמחה בכל הטוב", אלא גם, ח"ו, "ארור פרי בטנך ופרי אדמתך",  שחפת וקדחת, מארה ומהומה, שגעון, עיוורון ותימהון לבב.

במשך שנים עינינו משתאות למראה כל אותם מיליוני יהודים שעולים לארץ. לחלקם, הייתה זו פעולה מתבקשת, מחויבת המציאות, פרי ברית הגורל. הצרות והמצוקה שליוו אותם בארץ מוצאם לא הותירו בידם ברירה, הניעו אותם לארוז את מיטלטליהם ולנוע לארץ הקודש.

אכן, בשביל רבים אחרים הייתה זו פעולה מכוונת, מתוכננת, מחושבת היטב, מעשה שנבע מברית ייעוד, פרי של החלטה רצונית, לא מאונס.

וכפי שאמרו כבר חכמים הראשונים, לא לחינם נקבעה (במחזור הקריאה השנתי) קריאת פרשת הברכות והקללות של "כי תבא" דווקא בימים שלפני ראש השנה. בזמן חשבון הנפש האלולי, ראוי לכל אדם לעשות את מאזן ה"ברכות והקללות" שלו, את חשבון נפשו, לא רק האישי אלא גם המשפחתי.

לפני למעלה ממאה ועשרים שנה נטלו סבא-רבה שלי, ר' חנוך חיים הכהן ורעייתו יוטא פייגה את ילדיהם הקטנטנים ועלו ארצה. עוזבים מאחוריהם בני משפחה דואגים ומשרת רבנות מובטחת שבצדה לא מעט כבוד, הוד והדר. פניהם היו מזרחה. המסע היה מפרך: בתחילה, על גבי עגלות רתומות לסוסים, בהמשך ברכבת שהובילה אותם אל עיר הנמל הרחוקה, ומשם באוניות המתאימות יותר להובלת בעלי חיים, רעועות ודחוסות במאות עולים, אל חופי הארץ.

בהגיעם אליה, עשו מיד את דרכם לירושלים שבין החומות, באותם ימים עיר צפופה ומצחינה למדי, סכנת נפשות תברואתית, שהתינוקות הנולדים בה נפטרים לבית עולמם בזה אחר זה, ותושביה המרובים נדחקים בין סמטאות העיר העתיקה, נתונים לגחמות השלטון העות'מני ולהצקות מצד שכניהם.

בספרה החדש, "נפשנו חיכתה", מתארת בת דודתי הסופרת אמונה אלון, בלשון רגישה ועשירת מבע, את המסע המרגש והמרתק של חמישה ושישה דורות. מהכפר הקטן בעיבורה של טרנסילבניה (כיום ברומניה) אל עיר הקודש ואל חידוש מלכות ישראל במדינת ישראל.

המניע לעלייתם לא היה ציוני. רחוק מזה. כאיש סודו של הרבי ממונקאטש, בעל ה"מנחת אלעזר", נמנה ר' חנוך-חיים עם חוגי הקנאים האנטי ציוניים. בנו, סבי הרב מרדכי הכהן ע"ה, כבר היה לציוני נלהב החובש בשבת שטריימל ירושלמי ובה בעת מחבר את מדרש "זה היום" לכבוד יום העצמאות.

היה זה הרצון לעבוד את עבודת השם אל מול קודש הקודשים ולקרב את הגאולה הניע את אבי המשפחה ל"בוא אל הארץ". בזכות זאת, ניצל שבט שלם (המונה כיום ב"ה כמה מאות צאצאים, שרובם ככולם הם יושבי ארץ הקודש) מהגורל המר שציפה לכל אותם יהודים שנותרו "שם", ונספו בשואה.

הספר נותן ביטוי עוצמתי, לעתים חושף ונוקב גם ל"חשבון" גם ל"נפש". בכמה קטעים מרגשים במיוחד, נחשפים לראשונה מכתבים קורעי לב שכתב אִישָׁהּ של אמונה, הרב בני אלון (לימים ח"כ ושר בממשלת ישראל, שנאסף אל אבותיו בדמי ימיו), שבהם, כמו בקטעים אחרים, ניתן ביטוי גם לכיסופי הגאולה, אך גם לחשיפת עצביה הרגישים ביותר של המשפחה, רווים בשמחה, עצב ושכול כאחד. כל אלה מעלים לא אחת הרהורים, הן תיאולוגיים הן אנושיים, באשר לחתירה המתמדת אל הקודש, הנשגב והטהור, גם במחיר אובדן, כאב, ופגיעה בערכים אחרים, חשובים לא פחות.

כמו פרשת השבוע, "מסע תשובה" מעין זה ראוי לכל אדם (בסגנונו האופייני, התבטא פעם ש"י עגנון ואמר שכל אדם חייב להכיר את ייחוסו, עברו ושורשי משפחתו, לפחות עד אדם הראשון…). מסע זה נע במתח המתמיד שבין הברכה לקללה. בין "והיה כי תבא אל הארץ" לבין "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה". בין "ושמחת בכל הטוב" לבין "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך".

תשובה, כידוע, מלשון 'שיבה' היא. שיבה אל הקב"ה, שיבה אל הארץ, שיבה אל המשפחה, שיבה אל כל אותם יסודות, מורכבים ומעצבים, שמהווים את חיינו ונותנים בהם טעם.  קחו עמכם דברים – ושובו.

(כי תבוא תשפ"ב)