ספיר שפרברהשאלה האם סיעות ערביות יכולות להיות שותפות בקואליציה ממשלתית בישראל, איננה עוד שאלה תיאורטית או אידיאולוגית. בעידן של קואליציות שבריריות, מערכות בחירות תכופות וחוסר יציבות מתמשך, מדובר בשאלה פרקטית שנוגעת לעצם היכולת להקים ממשלה מתפקדת. ההיתכנות הפוליטית של שותפות כזו אינה נבחנת רק במספר המנדטים בכנסת, אלא גם בדעת הקהל, בניסיון ההיסטורי, בעמדות אידיאולוגיות מושרשות, ביכולת של המערכת הפוליטית להתמודד עם מציאות של ריבוי זהויות ואינטרסים, ובשאלה המהותית יותר: מה מגדיר שותפות לגיטימית במדינה דמוקרטית, שמתלבטת עם עצמה לגבי גבולות הזהות הלאומית שלה
אזרחי ישראל הערבים מהווים כ-20% אחוזים מאוכלוסיית המדינה, כלומר כ-1,900,000 אלף אזרחים, אך במשך עשרות שנים הודרו בפועל מהשתתפות בקואליציות ממשלתיות. גם כאשר מפלגות ערביות היו שותפות להכרעות פוליטיות דרך תמיכה מבחוץ, כמו בתקופת ממשלת רבין בשנות ה-90, שבה הממשלה הסתמכה על חמשת המנדטים של חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית כדי לקדם את הסכמי אוסלו ולעבור הצבעות קריטיות בכנסת, הן לא הוכרו כלגיטימיות לשותפות שלטונית מלאה ולא קיבלו תיקי שרים או מעמד קואליציוני רשמי. למעשה, רבין ביקש מהן להצביע עם הממשלה בהצבעות מכריעות, תוך שהן נשארות מחוץ לשולחן הקואליציה, בלי זכויות תקציביות קבועות ובלי נוכחות בפורומים המיניסטריאליים.
ההדרה הזו הייתה לעיתים תוצאה של חרם מוצהר או מרומז מצד מפלגות יהודיות ברחבי המפה הפוליטית, ולעיתים גם בחירה מודעת של המפלגות הערביות עצמן, שראו בשותפות קואליציונית פשרה פוליטית או אף ויתור על קו עקרוני שהדגיש את מעמדן כמפלגות מחאה ולא כחלק מהממסד השלטוני. ההדרה הזו התבססה על נרטיב של "גוש חוסם", שלפיו מפלגות ערביות לא יכולות להיות שותפות לגיטימיות להקמת ממשלה, אפילו אם מבחינה מתמטית הן החזיקו במפתח הקואליציוני. בשנת 1990, למשל, כשהליכוד וישראל בעלייה ניסו להפיל את ממשלת שמיר מבפנים, המפלגות הערביות הציעו תמיכה לשמעון פרס כדי להקים ממשלה חלופית. פרס סירב בפומבי, מתוך חשש שממשלה הנשענת על קולות ערבים תיחשב ללא לגיטימית בעיני הציבור היהודי. המקרה הזה נחרת בזיכרון הפוליטי כרגע שבו השמאל עצמו הודה שהוא אינו מוכן לחצות את הקו האדום.
תפנית היסטורית
השינוי החל להבשיל בעשור האחרון, וביתר שאת במשבר הפוליטי החריף של השנים 2020 עד 2021, שבהן התקיימו ארבע מערכות בחירות ברציפות (באפריל 2019, בספטמבר 2019, במרץ 2020 ובמרץ 2021) מבלי שהצליח להיווצר רוב יציב, והמדינה נקלעה לקיפאון פוליטי שפגע בניהול השוטף, בחקיקה ובתיפקוד הדמוקרטי. מנסור עבאס, יושב ראש רע"ם, אימץ קו פרגמטי מוצהר ופומבי והצהיר בראיונות ובהופעות תקשורת כי הוא מוכן לשתף פעולה עם כל צד פוליטי שיקדם אינטרסים אזרחיים של החברה הערבית, גם אם מדובר בימין הפוליטי, שעד אז נתפס כלא נגיש. עבאס עצמו סיפר בראיונות ובדיווחים עיתונאיים כי ניהל שיחות ישירות ומפורטות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלדברי עבאס ביקש את תמיכת רע"ם או לכל הפחות את הימנעותה מהצבעה לצורך הרכבת ממשלה.
לפי פרסומים שפורסמו בתקשורת הישראלית ובעיקר בערוץ 12 ובעיתון הארץ, נתניהו אף שלח את בצלאל סמוטריץ', שכיהן אז כיו"ר סיעת הציונות הדתית, לשכנע את הרב חיים דרוקמן, מי שהיה ראש מרכז ישיבות בני עקיבא והאולפנות, דמות חינוכית-ערכית מרכזית בציונות הדתית, שזכה להערכה ולהוקרה רבה, להכשיר מבחינה הלכתית ופוליטית מהלך של שיתוף פעולה עם מפלגה ערבית אסלאמית. הרב דרוקמן נפגש עם עבאס בדיסקרטיות, מפגש שתואר כבלתי שגרתי, ודרש ממנו הצהרות נאמנות פומביות וחד-משמעיות על אופייה היהודי של המדינה וההכרה בה כמדינת לאום יהודית. עבאס, מצידו, הסביר שהוא אינו יכול להצהיר הצהרות כאלה בפומבי מבלי לסכן את עצמו פוליטית ואישית, שכן מהלך כזה היה מתפרש בחברה הערבית ככניעה או כפשרה שאינה מקובלת על ציבור הבוחרים שלו.
בסופו של דבר, ביוני 2021 נפרץ הסכר ההיסטורי: נפתלי בנט ויאיר לפיד הקימו ממשלה מגוונת ורחבה שכללה מפלגות מימין, מרכז ושמאל, וגם את רע"ם, שבכך הפכה למפלגה הערבית הראשונה בתולדות המדינה שישבה כחלק רשמי מקואליציה ממשלתית, עם ייצוג בוועדות הכנסת ועם יכולת השפעה על החלטות ממשלה. ההסכמות שנקבעו בין רע"ם לבין מנהיגי הקואליציה היו ברורות, מפורטות ומוגבלות בתחומן. רע"ם התחייבה להתמקד בנושאים אזרחיים הנוגעים לאזרחי ישראל הערביים, כמו כמו תקציבים, תכנון ובנייה, שירותי בריאות וחינוך, ולא להביע עמדות פומביות בנושאים ביטחוניים או בסוגיות הקשורות לזהות הלאומית של המדינה. הממשלה מצידה התחייבה לקדם תקציבים משמעותיים, פרויקטים של תשתית, לנהל מאבק רציני בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, ולהביא לשיפור השירותים הציבוריים בישובים ערביים. זה היה רגע היסטורי שתועד בתקשורת הבינלאומית והמקומית, אך במקביל הוא היה גם ניסוי פוליטי רגיש, שברירי המלווה בחששות רבים מכל הכיוונים.
"75-80% מהציבור הערבי תומכים בהשתלבות מפלגות ערביות בקואליציה ממשלתית, ומאמינים שהוא יכול לשפר את מצבם האזרחי והכלכלי. לעומת זאת, כ-65-70% מהציבור היהודי מתנגדים לממשלה הנשענת על סיעות ערביות"
התגובות על השותפה החדשה
המהלך עורר התנגדות חריפה בקרב חלקים רחבים בציבור היהודי ובמערכת הפוליטית, במיוחד בקרב מפלגות הימין והימין הדתי. אחת הטענות המרכזיות שהועלו שוב ושוב נגד שותפות כזו נגעה ליחסם של חלק מחברי הכנסת הערבים לטרור, לפיגועים ולאלימות נגד אזרחים יהודים. לאורך השנים היו חברי כנסת ערבים שסירבו לגנות פיגועי טרור בצורה מפורשת, או שהתבטאו באופן שנתפס כהזדהות עם מבצעי פיגועים או עם משפחותיהם.
המקרה הבולט והמצוטט ביותר הוא זה של חנין זועבי, שהשתתפה בשייט מרמרה ב־2010, אונייה טורקית שניסתה לפרוץ את המצור הימי על רצועת עזה ושהסתיימה בעימות אלים עם צה"ל שבו נהרגו תשעה טורקים. התבטאויותיה הפוליטיות של ח"כ זועבי עוררו לא אחת סערות ציבוריות וניסיונות לפסול אותה מכהונה בכנסת. זועבי כינתה את לוחמי הימ"מ שעלו על הספינה "פיראטים", תיארה את צה"ל כ"צבא טרור", וסירבה בעקביות להכיר בישראל כמדינה יהודית. בשנת 2017 כתבה בפייסבוק על שתי מחבלות שביצעו פיגוע בירושלים "שהידים שלכן, גיבורות", ותמיכתה זו במחבלות הרוצחות הביאה לפסילתה הזמנית על ידי ועדת הבחירות המרכזית מהתמודדות לכנסת ב־2019 (פסילה שבוטלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון ברוב דעות של חמישה מול ארבעה). התנהגותה הנאלחת משמשת דוגמה חוזרת ונשנית בדיון הציבורי בנושא.
גם התבטאויות של איימן עודה, מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, עוררו סערות ציבוריות, כגון כאשר כינה חיילי צה"ל "רוצחים בדם קר" ואמר שאין הבדל מוסרי בין צה"ל לבין ארגוני טרור. בשנת 2015, עודה השתתף בהלוויה של חמישה מחבלים פלסטינים שביצעו פיגוע בבית כנסת בהר נוף שבו נרצחו ארבעה יהודים, וכינה אותם "שהידים". מקרה נוסף הוא זה של באסל גטאס מהחזית, שהורשע בשנת 2017 בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים בכלא קציעות, תוך ניצול חסינותו הפרלמנטרית, וריצה עשרה חודשים בכלא. אלו התבטאויות ומעשים שנתפסו בעיני רוב הציבור היהודי כחציית קו אדום בסיסי, ושימשו דלק מתמיד לוויכוח על לגיטימציה פוליטית ועל השאלה האם אפשר לשתף פעולה עם מי שנתפס כלא מכבד את המדינה או את חיי אזרחיה.
עם זאת, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, היו גם ח"כים יהודים, שהשתתפו בהלוויות של טרוריסטים יהודים שהרגו ערבים, ואחרים שהביעו תמיכה פומבית באלימות נגד ערבים, מה שעורר פחות סערות ציבוריות מאשר במקרים שחברי כנסת ערבים עשו כן. ח"כ מיכאל בן ארי מהתנועה הלאומית, לדוגמה, הביע תמיכה חוזרת בד"ר ברוך גולדשטיין, שביצע את הטבח במערת המכפלה ב־1994 ורצח 29 מתפללים פלסטינים, ואף כינה אותו "צדיק" ו"גיבור". בן ארי אף השתתף בטקסי הנצחה לזכרו. בשנת 2019, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסיעת הציונות הדתית השתתף בכנס לזכרו של הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת 'כך', שהורשע בהסתה גזענית ושמפלגתו 'כך' נאסרה מלהתמודד לכנסת (הרב מאיר כהנא נרצח בידי מתנקש בארה"ב על רקע פועלו). גם ח"כ איתמר בן גביר, שבעבר כיהן בין השאר כסנגורם של פורעים יהודים שהתנכלו לערבים, החזיק בסלון ביתו תמונה של ברוך גולדשטיין, חברו לשעבר, והורידה לאחר שנכנס שנבחר לכנסת. ואם תרצו, גם כיום, כשפורעים יהודים המוגדרים כ'נוער מנותק', מתנכלים השכם והערב לפלשתינים, במקרים רבים ללא התגרות מצידם, לא ניכרת התרגשות רבה במליאת הכנסת.
שיתופי פעולה מטרידים
ההבדל המרכזי בתגובה הציבורית והפוליטית לדוגמאות אלו לעומת התבטאויות של ח"כים ערבים, מעיד על כפל מידה מסוים במערכת הפוליטית הישראלית, שבה התנהגות דומה מקבלת תגובות שונות בהתאם לזהות הלאומית של הדובר. אך מעבר לכפל המידה, קיימות גם דוגמאות מדאיגות לשיתופי פעולה פרלמנטריים בין ח"כים יהודים לבין ח"כים ערבים שהתבטאו או פעלו באופן שנתפס כבוז למדינה ולסמליה.
בשנת 2016, למשל, ח"כ באסל גטאס מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, שכאמור הורשע מאוחר יותר בהברחת טלפונים לאסירים ביטחוניים, קיבל תמיכה פומבית מח"כ דב חנין מחד"ש וחברים במרצ, שטענו שהוא "נרדף פוליטית" ודחו את החשדות נגדו עד שהורשע בפועל. גם ח"כ תמר זנדברג ממרצ הגנה עליו בציבור והשתתפה באירועי תמיכה בו. בשנת 2018, כאשר התקיימה הצבעה בכנסת על הצעת חוק להגדיר את הימנון המדינה "התקווה" כחובה בכל בתי הספר, ח"כים מהרשימה המשותפת הצביעו נגד, וח"כים מחד"ש וממרצ הצטרפו אליהם בהצבעה, בטענה שזה כופה סמל יהודי על ילדים ערבים.
בנוסף, בשנת 2021, במהלך מבצע "שומר החומות", כאשר איימן עודה פרסם ציוצים שנתפסו כתמיכה בהתקוממות האזרחית בתוך ישראל, ח"כ עופר כסיף מהמחנה הדמוקרטי הגן עליו בפומבי וטען שמדובר בחופש ביטוי לגיטימי. גם ח"כ מוסי רז ממרצ הצטרף להגנה על עודה וטען שהוא נרדף בגלל דעותיו הפוליטיות. אלו דוגמאות שבהן ח"כים יהודים מהשמאל, מתוך מחויבות אידיאולוגית לזכויות אדם ולחופש ביטוי, מצאו עצמם מגינים על ח"כים ערבים שהתבטאויותיהם עוררו זעזוע בציבור הרחב, ובכך נתפסו בעיני מתנגדיהם כמי שמאפשרים ואף מלבינים כאלה הבזים למדינה.
עבור משפחות שכולות, עבור ניצולי פיגועים ועבור חלקים רחבים בציבור היהודי, במיוחד בקרב מגזרים דתיים ולאומיים, אך ממש לא רק, האפשרות שמפלגות שבהן יושבים פוליטיקאים שהתבטאו באופן כזה יהיו שותפות לשלטון נתפסה כפגיעה מוסרית קשה, כבגידה בזיכרון הקורבנות וכערעור על הלגיטימיות של מדינת ישראל כמקום מקלט ובית לאומי לעם היהודי.
"הדרה קבועה, שיטתית ועקרונית של חמישית מאזרחי המדינה מהשלטון והממשל מעמיקה ניכור, מחזקת תחושת קיפוח ואפליה, ומגבירה את התחושה בקרב הציבור הערבי שהוא אזרח סוג ב' שאין לו ייצוג אמיתי ואפקטיבי"
מוקד לחץ מסוכן
טענה נוספת שהועלתה שוב ושוב במהלך הדיון הציבורי נוגעת למה שנתפס כצביעות פוליטית או סתירה פנימית. מתנגדים לשותפות עם סיעות ערביות מצביעים על כך שחלק מחברי הכנסת הערבים מתקשים או מסרבים להישבע אמונים למדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך באותו זמן נהנים באופן מלא מתקציבי המדינה, משכורות, ממעמד פרלמנטרי, מזכויות חסינות ומאפשרויות פוליטיות שהמערכת הדמוקרטית מעניקה להם. בעיני חלקים רחבים בציבור היהודי, מדובר בסתירה בסיסית שמערערת את הלגיטימציה לשותפות שלטונית, ואף מעלה שאלות לגבי הנאמנות האזרחית והמחויבות למדינה. הטענה היא שאי אפשר לדרוש מעמד מלא במוסדות השלטון, מבלי להכיר באופן חד משמעי באופייה ובזכות קיומה של המדינה כמדינה יהודית. (טענה הנשמעת היום גם כלפיי הסיעות החרדיות, בהקשר חוק הגיוס/ההשתמטות).
טענה שלישית ומרכזית בדיון עוסקת ביציבות קואליציונית ובחששות מפני סחטנות פוליטית. הפוליטיקה הישראלית רצופה בדוגמאות מתסכלות לממשלות צרות שהתפרקו בגלל פרישתה או איומה של מפלגה קטנה אחת שהחזיקה במפתח ההישרדות של הקואליציה. הדוגמה הבולטת והמצוטטת ביותר היא פרישתה של מפלגת 'ישראל ביתנו' בראשות אביגדור ליברמן מממשלת נתניהו בנובמבר 2018, בעקבות מחלוקת חריפה על חוק הגיוס והטיפול בעזה, מהלך שהוביל להתפרקות הקואליציה ולבחירות חדשות.
לגופו של עניין, מתנגדים לשותפות עם סיעות ערביות חוששים שתלות קואליציונית במפלגה ערבית תיצור מוקד לחץ פוליטי נוסף ומסוכן, במיוחד בסוגיות נפיצות ורגישות כמו מדיניות ביטחונית, סמלים לאומיים, חקיקה שנויה במחלוקת בנושאים של דת ומדינה, או החלטות הנוגעות לעימות הישראלי-פלסטיני. החשש הוא שכל החלטה קריטית עלולה להפוך למשא ומתן עם גורם פוליטי שלא בהכרח משתף את הקונצנזוס הציוני או הלאומי, ושהממשלה תימצא כבולה ומאוימת בפירוק בכל נושא רגיש.
"מתנגדים לשותפות עם סיעות ערביות מצביעים על כך שחלק מחברי הכנסת הערבים מסרבים להישבע אמונים למדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך באותו זמן נהנים באופן מלא מתקציבי המדינה, ממשכורות, ממעמד פרלמנטרי ומחסינות"
מודל לחיים משותפים
עם זאת, יש גם טיעון הפוך, מרכזי, הגיוני וחשוב, שמועלה על ידי תומכי השותפות. הטיעון הוא כי דווקא שילוב סיעות ערביות בקואליציה רחבה ומגוונת עשוי להפחית את תופעת הסחטנות הפוליטית ולהגביר את היציבות השלטונית. כאשר הקואליציה רחבה, מבוססת על מספר רב של שותפים עם אינטרסים מגוונים, אף מפלגה אחת אינה מחזיקה במפתח הבלעדי להישרדות הממשלה. במובן הזה, הבעיה האמיתית אינה זהות השותפים או השייכות הלאומית או האתנית שלהם, אלא המבנה הקואליציוני והתלות במספר קטן של חברי כנסת. קואליציות צרות הן אלו שמועדות באופן אינהרנטי לפירוק ולאיומים מתמידים, בין אם מדובר במפלגות חרדיות, במפלגות ימין, במפלגות מרכז או במפלגות ערביות. ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלאה בדוגמאות לקואליציות שהתפרקו בגלל מפלגות קטנות ולא ערביות, ולכן התלות בשותף אחד היא תוצאה של חולשה מתמטית ולא של זהות אתנית.
התומכים בשותפות מצביעים גם על ההיבט הדמוקרטי והאזרחי הבסיסי. הדרה קבועה, שיטתית ועקרונית של חמישית מאזרחי המדינה מהשלטון והממשל מעמיקה ניכור, מחזקת תחושת קיפוח ואפליה, ומגבירה את התחושה בקרב הציבור הערבי שהוא אזרח סוג ב' שאין לו ייצוג אמיתי ואפקטיבי. שותפות קואליציונית עם נציגיהם, לעומת זאת, עשויה להעניק לציבור הערבי תחושת שייכות למערכת, אחריות אזרחית משותפת, ולעודד מעבר מפוליטיקה של מחאה חיצונית ואופוזיציה נצחית לפוליטיקה של השפעה מבפנים, של פשרה פוליטית, של השתתפות אמיתית בעיצוב מדיניות ציבורית. מעבר לכך, שיתוף פעולה פומבי, יומיומי ומעשי בין נבחרי ציבור יהודים וערבים בתוך ממשלה עשוי – אולי, ואולי גדול- לשמש מודל לחיים משותפים, לבנות אמון הדדי ולהנמיך את הלהבות בחברה שסועה, מקוטבת ומלאה במתחים. התקווה היא שהנורמליזציה של שותפות פוליטית תחלחל גם לחברה האזרחית.
יש גם תקדימים מוחשיים ומתועדים לשיתופי פעולה פרלמנטריים בין סיעות ערביות לסיעות יהודיות, כולל סיעות חרדיות שמתוארות לעיתים כרחוקות מהחברה הערבית. הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתנגדות המשותפת והמתואמת לחוק קמיניץ בשנת 2017, חוק שביקש להחמיר את האכיפה בתחום הבנייה הבלתי חוקית והריסת בתים. חברי כנסת ערבים מהרשימה המשותפת וחברי כנסת מש"ס ומיהדות התורה פעלו יחד בוועדות הכנסת ובמליאה נגד החקיקה, כל אחד ממניעיו הפוליטיים והאידיאולוגיים שלו, אך מתוך אינטרס אזרחי משותף ברור של מצוקת דיור, היעדר תכנון מוסדר מצד הממשלה, וחשש מפני סמכויות אכיפה מוגזמות. זה לא היה שיתוף פעולה אידיאולוגי או נרטיבי, אלא פרגמטי, מעשי ומבוסס על אינטרסים משותפים, והוא ממחיש היטב שהכנסת הישראלית כבר פועלת לא אחת על בסיס של אינטרסים חופפים, של קבוצות מצוקה משותפות, ולא רק על בסיס של חלוקה לאומית או אתנית נוקשה.
גם סוגיית התקציבים לחברה הערבית מחזקת את הטיעון בעד שותפות קואליציונית. בשנת 2015 אישרה ממשלת נתניהו את תוכנית 922, תוכנית כלכלית חסרת תקדים בהיקף של כ־15 מיליארד שקלים לפיתוח כלכלי וחברתי של החברה הערבית על פני חמש שנים, בתחומים כמו תשתיות, חינוך, בריאות, תעסוקה, תחבורה ציבורית ופיתוח כלכלי. בפועל, לפי דוחות רשמיים של מבקר המדינה ומעקבים של ארגוני החברה האזרחית, רק חלק קטן מהתקציב שהובטח אכן נוצל ויושם בפועל.
אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה היעדר יכולת ניהולית של רשויות ערביות לעמוד בתנאים הבירוקרטיים הקשים של מימון ממשלתי, היעדר תכנון מוקדם ואיכותי, והיעדר פיקוח פוליטי צמוד וקשוב מבפנים. גם העובדה שארגוני פשיעה ערביים שמו ידיהם על חלק לא מבוטל מהמכרזים ברשויות המקומיות הערביות, חייבה לקחת 'פסק זמן' כדי להיערך אחרת.
תומכי השותפות טוענים כי נוכחות קואליציונית של סיעה ערבית מאפשרת לחץ פוליטי מתמשך, בקרה שוטפת על ביצוע החלטות הממשלה, ומימוש אפקטיבי ומהיר יותר של החלטות תקציביות שבלעדיהן נשארות רק על הנייר. במלים אחרות, שותפות פוליטית אינה רק סמלית, אלא יכולה להיות גם אינסטרומנטלית ופרקטית.
בשיחות עם נציגי ציבור מהסקטור הערבי-ישראלי כמו גם עם אנשי חינוך שם, שומעים הרבה טענות על כך שבגלל מחסור בתקציבים, אין מתנ"סים, אין פעולות העשרה וכדומה, אין די מקורות תעסוקה וכדומה, כך שבני הנוער והצעירים מוצאים עצמם בתום יום הלימודים משועממים וחסריי מעש, מה שדוחף רבים מהם לתחום הפלילי או הלאומני.
דעת הקהל משקפת את המתח, הסתירות והחששות הללו בצורה חדה. סקרים שנערכו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים 2022 ו־2023 מצביעים על כך שכ-75-80% מהציבור הערבי תומכים בשילוב מפלגות ערביות בקואליציה ממשלתית, רואים בכך צעד לגיטימי ודמוקרטי, ומאמינים שהוא יכול לשפר את מצבם האזרחי והכלכלי. לעומת זאת, כ-65-70% מהציבור היהודי מתנגדים לממשלה הנשענת על סיעות ערביות, במיוחד בקרב מצביעי ימין ומצביעי מפלגות דתיות ולאומיות. עם זאת, בקרב מצביעי מרכז ושמאל קיימת נכונות מותנית ומפוקחת לשותפות פוליטית מוגבלת, בתנאי שהיא מוגבלת לנושאים אזרחיים, שאינם קשורים לביטחון או לזהות לאומית. המשמעות של הנתונים האלו היא שההיתכנות הפוליטית של שותפות כזו אינה רק מתמטית או אלגברית, אלא גם ציבורית, תודעתית, ותלויה ביכולת של מנהיגות פוליטית להסביר, לשכנע ולהרגיע.
בסופו של דבר, לאחר כל הטיעונים, הנתונים, הפחדים והתקוות, השאלה האמיתית אינה אם סיעות ערביות יכולות מבחינה טכנית או פורמלית להיות שותפות בקואליציה, אלא באילו תנאים מדויקים זה יכול לקרות בצורה שתהיה מקובלת, בטוחה ויציבה. ההיתכנות הפוליטית קיימת, היא הוכחה בפועל, אך היא מחייבת גבולות ברורים ומוסכמים, קואליציה רחבה ומאוזנת שלא תהיה תלויה במפלגה אחת, הנהגה שמסוגלת להסביר את המהלך לציבור היהודי בלי לפחד, ונכונות מצד המפלגות הערביות לקבל מגבלות ברורות בנושאים רגישים. הניסיון הפוליטי של ממשלת בנט–לפיד בשנים 2021–2022 לא פתר את כל השאלות המהותיות והרגשיות, לא העביר את החברה הישראלית למקום של קונצנזוס, אך הוא שינה באופן בלתי הפיך את כללי המשחק הפוליטי.
מעתה, הפוליטיקה הישראלית תצטרך להכריע בכנות ובבגרות האם שותפות כזו תישאר חריג היסטורי שנולד מחוסר ברירה פוליטית חריפה, או שמא תהפוך לכלי לגיטימי, נורמלי ומקובל בניסיון רציני לייצר יציבות שלטונית במערכת שסובלת כבר שנים ממשבר עמוק וממושך. נראה כי מילת המפתח היא אמון. נכון להיום זה נראה יותר כחוסר אמון. עובדה, שחוץ מיאיר גולן יו"ר סיעת הדמוקרטים, כל האחרים בגוש מרכז-שמאל טורחים להדגיש כי בקואליציה ש(אם) ירכיבו, לא יסתמכו על הקולות הערביים. חלקם יסכימו לצרפם, אבל לא להרכיב קואליציה שתהיה תלויה בהם. וכיוון שמדובר בפוליטיקאים, אנחנו לוקחים גם את דבריהם אלה בערבון מוגבל.
