קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)לפני 50 שנה, בפרשת בא, הייתי נער לפני בר מצווה, עם קול מתחלף ויד שלומדת לאט איך קושרים רצועה. כחודשיים וחצי לפני היום הגדול, כמקובל, התחלתי להניח תפילין. לא כחובה מלאה, אלא כהכנה. תרגול של תנועה שעוד מעט תהיה חלק מהזהות.
תאריך בר המצווה שלי חל בט"ז בניסן, היום הראשון לספירת העומר. ידעתי שבחול המועד לא אניח תפילין, ואני זוכר את הגעגוע. געגוע כמעט מטורף. רצון עז להניח תפילין באמת. לא כמי שמתאמן, אלא כמי שנכנס בשער. להרגיש שהרצועות אינן משחק, אלא מצווה. לא סמל חינוכי, אלא מעשה מחייב.
ובתוך הכמיהה הזו, התחילה להתגנב שאלה: למה זה חשוב כל כך? למה צריך לכתוב פרשיות, לקשור אותן על היד ועל הראש, לשים מזוזה בפתח הבית, ולחזור שוב ושוב על אותו סיפור? הרי אני יודע שהייתה יציאת מצרים. למדתי את זה. שמעתי את אבא בקידוש אומר זכר ליציאת מצרים. זה חזר על עצמו גם בליל הסדר. זה לא סוד ולא חידוש.
ואז פגשתי את הפסוק החי: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". לא רק לזכור, אלא לקשור. לא רק לדעת, אלא לחוש בגוף. היד שעושה, הראש שחושב, והפה שמדבר. זיכרון שלא סומך על התודעה לבדה, בשחרית ובמעריב.
כי בעיתון הבוקר ייכתבו דברים אחרים. יכתבו שטראמפ שוקל כך או אחרת מול איראן. שנתניהו מתנגד. ובעיתון 'מעריב' ייכתב שבנט מגיב, שמנהיגים מתכתשים והעולם על סף עוד סיבוב. מחר יתחלפו השמות, מחרתיים הכותרות. הכל זמני, הכל מתחלף.
אולי עד שהטור הזה יישלח לדפוס, תתפרסם כותרת כבדה נוספת. עוד איום, עוד נאום, עוד פרשנות נחרצת. ייתכן שמשהו יקרה, ייתכן שלא. ואני, בשעה ההיא, אניח תפילין ואדע שיש חירות שאינה תלויה בזה.
חירות היא איננה אירוע חד פעמי, אלא מאבק יומיומי. אמת שזקוקה לקלף, לרצועה, למזוזה. לתזכורת עיקשת. כנער בפרשת בא, עם געגוע גדול לתפילין, הבנתי משהו פשוט: יש אמיתות שאם לא קושרים אותן ליד ולראש, הן הולכות לאיבוד ברעש החדשות; וחירות אמיתית, כך למדתי, בימים ההם וגם בזמן הזה, לא משאירים רק לזיכרון. חיים אותה. יום יום. בגוף.
