הירא לדבר ה'

בהתחלה עוד האמנתי להם. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. כך גדלנו. אמרו לנו שהכל בשליטה, שהמנהיג רואה למרחוק, שמשמרות המהפכה שלנו נצחיים. אמרו שיש אויבים מבחוץ, בוגדים מבפנים, ושהפחד הוא מחיר סביר בשביל סדר. אני הקשבתי, גם כשמשהו בפנים כבר התחיל לחרוק.

אבל אז באו הסימנים. לא מכה אחת גדולה, אלא רצף. כל פעם אמרו לנו שזה זמני, שזה מקרה, שהכל ייפתר. החרטומים עלו, דיברו בביטחון, נופפו בידיים, והקהל מחא כפיים כמו שלימדו אותנו. רק שהפעם משהו לא עבד. הם חיקו, אבל לא עצרו. הסבירו, אבל לא ריפאו.

ואז שמעתי לחישה בין עבדים. "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". שמו של הקב”ה, מילה שלא היינו אמורים להשתמש בה. אמרו שמי שמקשיב לקול הזה, שיכניס את הבקר הביתה. צחקתי בהתחלה. אני, לפחד מהדיבורים של שני זקנים עם מטה?

אבל בלילה לא נרדמתי. שמעתי את בעלי החיים נעים בחוסר שקט, כאילו גם הם כבר הבינו. משהו בי כבר לא פחד מהם. פחדתי ממה שראיתי סביבי. בבוקר הכנסתי את הבהמות. בשקט. בלי להצהיר. וראיתי מי נשאר בחוץ ומה קרה. בפעם הראשונה הבנתי: לא הכל בידיים של פרעה. יש יד אחרת.

מאז אני מסתכל אחרת. על החיילים, על הסיסמאות, על המסכות. הם עדיין חמושים, עדיין מאיימים, אבל משהו בעיניים שלהם נסדק. גם כאן אנשים כבר מעיזים. נשים, צעירים, משפחות. לא כולם צועקים. חלק רק מכניסים את הבקר הביתה. זה כבר לא אותו מקום, אבל הפחד נשמע אותו פחד.

יש אינדיקציות לבקיעים במנגנונים: עריקות, עייפות תפקודית, חוסר נכונות לשתף פעולה עם פעולות הדיכוי. גם האליטה הפוליטית וגם החרטומים ממשיכים, בשלב הזה, להפגין לכידות לפחות כלפי חוץ. לא ברור מה קורה בדיוני המועצה העליונה לביטחון לאומי.

ואני כבר לא פוחד ממשמרות המהפכה. עברנו את פרעה, אז שאני אפחד מהאיסלאמיסטים? מהחרטומים? הם עושים רעש, מצליחים לעשות כן בלטיהם, מעלים את הצפרדעים על ארץ מצרים, אבל אין להם תשובה למכות האמת. ואני עומד מן הצד, רואה את המנהיג מקשה את ליבו שוב ושוב, מתעקש לא לראות, לא לשמוע, לא ללמוד, ומבין בעצב: לא המכות ממוטטות משטר, אלא העקשנות, הסירוב להקשיב אפילו למציאות עצמה, עד שהלב מתקשה, ואיתו הכל קורס.