קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הוא קרא לאחיינו, איתמר, ומינה אותו לרואה החשבון של פרויקט המשכן. לא תפקיד פשוט. משה עמד מחוץ לאוהלו, הדפים פרושים לפניו. הלילה כבר ירד, אבל הוא לא יכול היה לישון. העבודה הייתה חייבת להיעשות.
איתמר עמד מולו, עיניו רפרפו על המספרים. "זה כל הזהב, כל הכסף, כל הנחושת", אמר, קולו יציב. "זה מה שנכנס, וזה מה שיצא". כל התרומות – זהב, כסף ונחושת – נאספו מכל העם, ועכשיו הגיע הזמן לדיווח. כמה נכנס, כמה יצא, מי קיבל עצים, צמר או ארגמן, ומי כסף ונחושת, וכמה יוצר מכל פריט.
משה עבר שורה-שורה, ואז הרים מבט. "ומה עם הזהב? אני רואה כמה נכנס, אבל על מה הוצא הכסף? איפה חשבון ארון הברית? מזבח הקטורת?" איתמר היסס. "לא שקלנו אותם". "למה?". "כי אי אפשר", איתמר הניח את הקלף. "איך אפשר לשים משקל על קודש הקודשים? לדעתי, זה מפחית מערכם. אני סומך על בצלאל שעשה הכל באמונה".
משה שתק רגע ארוך, ואז סגר את הדפים. "החשבון ברור", אמר. "שלא תהיה לזות שפתיים". איתמר הנהן. "שיידעו שהכל נעשה בנאמנות". משה חייך חיוך עייף. "אבל יש דברים שלא ניתן לשקול".
***
גם הפעם החשבונות היו מוכנים. גם הפעם הטבלאות היו מסודרות. הדיון עם רואה החשבון מהכפר הערבי נקבע מראש, אבל הוא לא הופיע. "איפה הוא?" שאלתי את חברי. חלקנו אותו חדר במשרד הממשלתי, תפקידי היה לפקח על דיווחי ההכנסות וההוצאות של האזרחים. "חולה", השיב. הבטתי בשעון. "באופן מפתיע, דווקא היום?"
עמיתי למשרד משך בכתפיו. "יום האדמה", אמר בפשטות. יום 30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערביי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. נשמתי עמוקות. החלטתי "הבה נתחכמה לו", מהיום ההזמנות לדיונים יכללו רק תאריך עברי.
הטלפונים החלו להגיע. "למה אתה מתנכל לו?" נקראתי לבירור. "האם אני עושה משהו שאסור?" שאלתי. "לא יודע , תגיד אתה. מתלוננים עליך שאתה מתנכל לרו"ח ע'", אמר הממונה. "אני פשוט מקפיד על הנהלים", הוספתי. "לפי התקשי"ר, כל מסמך רשמי חייב לכלול תאריך עברי. ניתן להוסיף תאריך לועזי – אבל לא להחליפו". הממונה בהה בי רגע ארוך, אחר כך נאנח. "טוב, תמשיך". יצאתי אל האור.
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה", "על חודש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מניין החודשים…".
