קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)אני עומד על שפת ים סוף. האיום הקיומי שאיים לאבדנו קורס לנגד עיניי. ראיתי את המכות, את האדמה הרועדת ואת החושך הסמיך. ואז יצאנו, לא באומץ גדול אלא בבהלה. הים לפנינו, מצרים מאחור. פחד!
נחשון בן עמינדב לא חיכה. אני רואה אותו נכנס למים: קרסוליים, ברכיים, חזה. המים מגיעים עד הצוואר. אין שביל ואין נס, רק צעידה עיקשת בתוך האין-ברירה. הים נבקע. קירות של מים ניצבו כנד, ואנחנו עוברים ביניהם, רטובים ונדהמים, אך חיים. המים הופכים משער לחומה, מפחד להגנה.
ואני עומד בממ"ד, נרעש מקולות היירוטים. מטוס ממריא, משמיד מטרות. הפחד מתחלף בתקווה ואני שר. כולנו שרים. השירה עולה מן ההבנה שמה שהיה בלתי אפשרי לפני רגע, קורה עכשיו. ארץ רעשה, שמים נטפו, גם עבים נטפו מים. עם כלביא קם ומכריע את האיום הקיומי האיראני, הנס גלוי.
אך השירה לא מחזיקה לנצח. שלושה ימים במדבר ואין מים. וכשיש, הם מרים. הפה עוד זוכר את שירת הים, אך הגרון חש את הטעם המתכתי האופייני למחלת הסרטן. ימי הניצחון והעוצמה נדחקים לאחור, ובלי אזהרה, המים הופכים מרים.
הידיעה. סרטן. לימפומה. מחלה.
הפער חד ומכאיב בין שירה לשתיקה, בין מים חיים למים שאי אפשר לשתות. בין קפאו תהומות למים שאין להם סוף. ואם יש, הם מרים. אחרי הנס הגדול מגיע המשבר, ואני, כמו נחשון, מכניס את גופי ותודעתי אל הים הסוער. הפעם אין בקיעת ים, רק "עץ" קטן – משה משליך עץ למים, והם נמתקים.
כך אצלי.
לא שירה גדולה, אלא עירוי אינפוזיות מדוד
ביולוגי, כימי, טיפולים, וכדורים לחיזוק
ותפילות ואיחולים מימיני ומשמאלי.
ואני מגייס כוחות להיות אופטימי
והיום מקבל את תוצאות הפט
מביט בתוצאות, זה מהפנט
כבר אין בפה טעם מתכתי
זה אומר שאני כמעט נקי
והמים, מרים אבל פחות.
המים ראויים לשתות
ואני, עומד ושר
כל המחלה
אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך.
