קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)שבתי לקריית שמונה אחרי שנה וחצי מאז שנסגרו עליה שערי החיים. שנה וחצי מאז שהעיר הזו הפכה לכותרת בחדשות לנתיב טילים, ל"פינוי מרצון". לא ידעתי מה אפגוש – אבל לא צפיתי שזה יכאיב כך. לא כאב של פחד – אלא כאב של שממה. הרחובות – לא ריקים, אלא עזובים. כאילו מישהו כיבה את מתג האנושות, וברח.
עשבים שוטים פורצים מבין הסדקים באספלט, זולגים למדרכות, משתלטים על פינות שפעם היו גינות. קירות מתקלפים, תריסים מרוסקים תלויים באוויר, כאילו התעייפו גם הם מההפוגות. אני עובר ליד גן הילדים של בתי ומסתכל דרך הגדר. נדנדות שקפאו על מקומן. בימבה הפוכה, מיוזעת בשמש. כל צעד שלי מהדהד ריקנות.
ביתי – שפעם היה מבצרי, בית של שגרה ושל חום – עטוף בקורי עכביש, כמו קבר. לא בית רפאים, אלא רפאים בבית. בוסתן הפרי בגינה, שנטעתי באהבה, צמח פרא. ענפיו משתרגים לכל עבר, ופרי אין. הבוסתן היפה שלי כאילו שכח איך לתת פירות.
פעם, היית שומע משהו. ילדים רצים מהמקלט לבית הספר, שיירת עגלות בדרך לפארק, אישה שצועקת לבעלה מהמרפסת, מישהו שמקלל את העירייה. החיים – היו לפעמים רועשים, מעצבנים, אבל חיים. ועכשיו – אפילו החתולים, שתמיד שוטטו פה בלילה כמו שומרי סף אילמים – נעלמו ואינם.
אני זוכר איך בתחילת המלחמה חזרתי לכאן, בצעדים מהוססים, לבד, בדחילו ורחימו. התגנבתי פנימה כמו גנב, רק כדי לקחת כמה פכים קטנים. בקושי העזתי להדליק את האור – שמא האור יזכיר לי את מה שאבד. ועכשיו אני חוזר באמת – ושקט. אין צהלות ילדים מבית הספר, אין ריכולי נשים בתור לקופת חולים, אפילו לא קיטור על מחירי הגבינה במכולת. הכל שותק.
"לא קול המון, ולא קול שדי, אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה – קול ענות אנכי שומע". רק זמזום הזיק מעל הראש מזכיר לי: זה עדיין אזור מלחמה. לא הסתיימה. אולי אף פעם לא תסתיים באמת.
"ונתתי את עריכם חרבה, והשימֹותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה". יש פסוקים שמרגישים כמו תמונת מצב, לא כמו נבואה. והלב שלי מתפלל: אולי בשנה הבאה – נזכה גם ל־"וזכרתי את בריתי", לא רק לשממה ולחורבן, אלא גם ל־"ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד. וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם, ונפלו לפניכם לחרב".
