רבי דוד (בידרמן) מלעלוב (תק"ו–תקע"ד, 1746–1814) היה מאבות התנועה החסידית בפולין ומייסד שושלת לעלוב. הוא היה תלמיד של רבי אלימלך מליז'ענסק ואח"כ של החוזה מלובלין, ונודע כמי שקירב את רבי שמחה בונם מפשיסחה לחסידות. הוא נחשב לאחת הדמויות המיוחדות והאהובות בעולם החסידות, בעיקר בשל מידת אהבת ישראל הקיצונית והבלתי מותנית שפיעמה בו, ומידת הענווה שבה ניחן. היו שרמזו בשמו: ללוב=לו לב. כאומרים: הרבי עם הלב הגדול. ביום ראשון ז' שבט חל יום פטירתו.
רבי דוד נולד בלעלוב לאביו רבי שלמה צבי. בצעירותו נטה לדרך הלימוד הפרושה והסיגופים, אך לאחר שהגיע לחצרו של החוזה מלובלין, הפך לאחד מתלמידיו המובהקים. החוזה העריץ את תלמידו ואמר עליו כי הוא "חסיד מן השמיים", וכי לבבו טהור לחלוטין. למרות גדולתו, רבי דוד סירב במשך שנים רבות לנהוג באדמו"רות והתפרנס כחנווני פשוט, ורק בלחץ רבו החל להנהיג עדה.
רבי דוד נודע בחמלתו המיוחדת על בעלי חיים, ומסופר שבעת היריד היה הולך להשקות את הסוסים הצמאים שבעליהם היו עסוקים בשוק. פעם אחת, בדרכו ללובלין, ראה עגלון מכה את סוסו באכזריות כי הסוס התקשה לסחוב את העגלה בבוץ.

רבי דוד ניגש לסוס, ליטף אותו ובכה. הוא אמר לעגלון: "לו היית יודע כמה צער עובר על הסוס הזה, לא היית מסוגל להכותו". ופעם אמר לעגלון שהכה את סוסו כי לאחר מיתתו הסוס יתבע אותו לדין בבית דין של מעלה: "האם לא תבוש לעמוד בדין עם סוס?!". הוא היה נוהג לומר שמי שאין לו רחמים על בעלי חיים, קשה לו להגיע לרחמים אמיתיים על בני אדם.
ידוע שהחוזה מלובלין היה עורך סדר עם כוונות קבליות נוראות וייחודים עליונים. פעם אחת אמר החוזה לחסידיו: "בלילה הזה, עלה ליל הסדר של דוד'ל שלי למקום גבוה יותר משלי." כשבדקו החסידים מה עשה רבי דוד באותו לילה, ראו אותו יושב עם אנשים פשוטים מאוד, עניים וקשי יום, ומספר להם את סיפור יציאת מצרים בשפה פשוטה ועם המון אהבה, כשהוא מוודא שכל אחד מהם אוכל ושמח.
החוזה הסביר שהענווה של רבי דוד, שביטל את כל השגותיו כדי לשמח לבבות נשברים, פתחה רקיעים שגם הכוונות העמוקות ביותר לא יכלו לפתוח.
