בהן צדק

"אתן צודקות", לחש לי שכני לשולחן בוועדת החוץ וביטחון, דקות מעטות לאחר שנאם בעד החוק שמקדם לדבריו תהליך שישנה את פני צה"ל והחברה החרדית. אפילו עבורו, הדיון שהתקיים באותם רגעים על כך שצה"ל שולח פרמדיקיות לשבת בנמ"רים עם לוחמים ובכך מוכיח שאינו בשל לקליטת חרדים, גבל באבסורד שלא היה יכול להתעלם ממנו.

"בלחימה בעזה היה מחסור חמור בפרמדיקים!", זעקתי. "בקבוצות הווטסאפ השכונתיות חיפשו לוחמים. אנחנו יושבים כאן בדיון על הצורך המיידי והדחוף בעוד רגליים רצות להילחם, בתחינה שאחינו החרדים ייכנסו לנמ"ר, ובמקום לזעוק להם 'בואו', אתם נותנים להם תירוצים להמשיך לשבת בבית". "אתן צודקות", לחש לי.

ואז שאלתי אותו, כמו שאני שואלת כל אדם שמביע דעה בעד מתווה ביסמוט: "האם קראת את סעיפי החוק?" הוא אמנם השיב שכן, אך למרבה הבושה, רוב המגיעים במסגרת מצעד תומכי החוק לדיונים בוועדה, לא יכולים לענות בחיוב.

בשבועות האחרונים מישהו בקואליציה קלט שמקדמי החוק "הפקירו את הזירה", אבוי, למילואימניקים, למשפחות שכולות ולמשפחות הלוחמים, שמשמיעים קול שפוגע ביכולתה של הקואליציה לעוור את עיני הציבור. מישהו דואג לזרם דוברים מטעם ההגנה על החוק הנפשע הזה, שניכר שמעולם לא קראו אותו. הם מדברים בעד החוק, למרות שגם הנהגת "הציונות הדתית" הכריזה עם פרסומו: "לא נתפשר על חוק גיוס שלא יביא לשינוי אמיתי בשטח", וכי המפלגה עמלה על למידת החוק וגיבוש התיקונים הדרושים.

עד היום, אגב, לא שמענו דבר על התיקונים המוצעים. ייתכן שגם במפלגה מבינים שמעוות לא יוכל לתקון, ושכל כוונת החוק המונח היא לקבע פטור ולא לקדם גיוס משמעותי.

וכך, דוברים שלא קראו את החוק ולא למדו את משמעות סעיפיו, נואמים, ודבריהם מוקלטים ומשמשים עדות לכך שגדולים וחשובים במגזר הדתי לאומי תומכים בחוק. רק השבוע, הוציא אחד מרבני ישיבות ההסדר הבהרה אחרי שתומכי החוק ערכו והפיצו את דבריו בוועדה כדי לטעון שהצבא אינו מותאם לחרדים, וכך כתב: "לימוד תורה וצבא… למרות המורכבות הגדולה שהשילוב הזה מייצר, הולכים ביחד… שרבוב המושג 'פטור' אצל תלמידי חכמים מאוד מציק לי… לימוד התורה מגיע מתוך ערבות עמוקה עם עם ישראל".

אנו ממשיכות לכתת רגלינו להסביר את סעיפי החוק לרבנים ולמשפיעים בציבור שלנו. רבים מהם לוחשים לנו: "אתן צודקות"; מעטים מדי מעיזים לומר זאת בקול.