הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בחירת ד' בעם ישראל הינה אחת מאמונות היסוד של היהדות. רגע לפני כניסתם של בני ישראל לארץ נאמר, "הנסה א-לקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה… ככל אשר עשה לכם ד' א-לקיכם במצרים לעיניך" (דברים ד, לב-לד). הביטוי "לקחת לו גוי מקרב גוי", את המילה "מקרב" "גוי מקרב גוי", דרשו כ"קרביים", הלקיחה כלידה, או מוטב – הולדה, וד' הוא המיילד.
בחז"ל ניתן למצוא מגוון רחב של דעות ביחסה של החברה היהודית לחברה הנוכרית. חכמים התירו כמה איסורים מחשש איבה בין ישראל לנוכרים. ההלכה אוסרת ליילד את הנוכרית, מפני שמיילדת בן לעבודה זרה, אבל בשכר מותר מפני האיבה (עבודה זרה כ"ו ע"א, רמב"ם ע"ז, ט' ט"ז), כלומר, אם זהו מקצוע רשמי, המיילדת מחויבת ליילד. אבל אם ידוע שאין הנוכרי מקבל את טעמי ההשתמטות – מותר בין בחינם ובין בשכר, כל שיש בו משום איבה (ריטב"א, שם).
ומכל מקום הדבר אסור בשבת (יו"ד קנ"ד ע"ב). יש שהקלו בחילול שבת באיסור שמקורו בדברי חכמים, אבל אם יש שם איסור תורה, אסור אפילו יש איבה (ריטב"א שם). החתם סופר התיר משום איבה לחלל שבת אפילו באיסור תורה (שו"ת יו"ד ח"ב, ק"ל). מלבד השימוש בטעם 'איבה' כנימוק להיתר, קיים מושג נוסף בהלכה 'דרכי שלום'. הרמב"ם כותב: "אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת" (פ"ב). כלומר, לגר תושב מעמד אחר. בהלכות מלכים הרמב"ם כותב על יחסה של ההלכה לגויים בכלל "אפילו הגויים – צוו חכמים, לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל – מפני דרכי שלום, הרי נאמר, "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ונאמר, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום "(פ"י, הי"ב). בעוד 'גר תושב' שווה לישראל ביחס – בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל – הרי שכלפי גויים רגילים שאינם גרי תושב, אין חיוב שכזה, ובכל זאת יש לנהוג ביחס אליהם ב'דרכי שלום', לבקר את חוליהם ולקבור את מתיהם יחד עם מתי ישראל.
חילול שבת עבור הצלת גוי נידונה בספרות ההלכתית לדורותיה. המשנה ברורה אסר וכתב על כך דברים חריפים: "ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג אף דגם זה אינו ברור (עיין בפמ"ג) איסור דאורייתא בוודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו" (או"ח, ש"ל, ס"ק ח'),
דבריו נדחו על ידי מרבית הפוסקים, אם מטעם 'דרכי שלום', בהקשר הפרקטי, שכדאי לנו לעשות כך כדי שגם יצילו אותנו, וכפי שכותב הרב עובדיה יוסף: "בפרט בזמן הזה שעל ידי כלי התקשורת החדישים ברגע אחד יכולים לדעת כל המתרחש בעולם קטן זה. כי בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם. ודלא כהגאון החסיד בעל משנה ברורה שדן את הרופאים שלנו כמחללי שבת במזיד ח"ו". ומוסיף שיחשוב בעת שהוא מציל את הגוי שהוא עושה כן כדי להציל יהודי כשייקלע למצב דומה (שו"ת יביע אומר, או"ח, ח"ח, ל"ח).
כך גם סבר הרב פינשטיין: "וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לענייני סכנה מתוצאות זה" (שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"ד, ע"ט). לרב אונטרמן גישה אחרת מרחיבה. זהו לדעתו היחס הנכון בין הבריות, ואף שמבחינת השבת לא היה ראוי לחלל. את דבריו ביסס על הרמב"ם, ש'דרכי שלום' איננו מושג שחכמים קבעו מטעמים תועלתניים. מדובר בערך תורני בעל משקל מוסרי, היונק מכוח הכתוב.
זו הסיבה שהרמב"ם נעזר בשני פסוקים כדי לבאר את יסודותיו של ערך זה ומוסיף: "ובזמננו שראינו כי פגיעה בכושי במזרח ארה"ב יכולה לעורר פרעות במערב, וכל שכן לגבי יהודים, אין ספק כי הפלייה בענייני רפואה והצלה לאינו יהודי עלולה להביא לסכנה גדולה וממילא מותר לעשות כפי שדרוש" (דרכי שלום והגדרתם, 'קול תורה', ניסן תשכ"ו).
