הארבה הוא אחת מתופעות הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש, ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו באמצע המאה העשרים.
הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר (Schistocerca gregaria), שהגיעו בעבר לרוב דרך מצרים מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונֹחַ והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה.
הארבה מסב נזק רב לצמחיה, כמתואר בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר: "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). ארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-2-3 גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.
תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר: "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת, גרמו רעב וכלייה על האדם. ההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה ובתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ ל-ה' אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת–הַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).
הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם, כולל פרעה, חסין מפניו. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכולה למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה. הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.
(בא תשפ"א)