עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף

בשיאן של המכות במצרים, לאחר מכות ברד, ארבה וחושך, ורגע לפני מכת הנוק-אאוט – מכת בכורות – מבקש ה' ממשה ומאהרון שידברו אל העם את הדברים הבאים: בי' בניסן על כל בית אבות לקחת שה ולשמור אותו ארבעה ימים עד י"ד בניסן.

בהגיע התאריך הזה, על כל בית אב לשחוט את השה הזה בין הערבים ולמרוח מדמו על שתי המזוזות ועל המשקוף שבפתח הבית: "…וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".

כל בית יהודי יסומן בסימן היכר ניכר לעין כל, והתוצאה תהיה: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

למעשה הזה יש היבטים משמעותיים בשלושה רבדים: רובד רוחני-אמוני, רובד רעיוני ורובד פסיכולוגי. ברובד הרוחני-אמוני יש בסימון הבית בדם, פעולה שיש בה סכנה ברורה אל מול המצרים, אמירה ברורה שעניינה – אנחנו בני העם היהודי שייכים לקב"ה, נציית לו גם בזמן סכנה, ואיננו חלק מהתרבות, מהאמונה ומהעם המצריים. כמו סימון טריטוריה – מרגע הזה הבית שלנו מסומן כבית יהודי, שבו חיים ופועלים לפי ציווי ה'.

ברובד הרעיוני  – המשקוף והמזוזות הממוקמים בפתח הבית, מקום המחבר בין הפנים לחוץ, הוא גבול הזהות המבדילה בין העם היהודי למצרים. יש רחוב ומרחב ציבורי, ויש בית. בחוץ ישנם תהליכים, אילוצים, איומים ולחצים, ומול כל אלו מתמקם העם היהודי ומסמן את המבצר הנצחי שלו – הבית היהודי. הוא מקור החוסן, הביטחון הפיזי והרוחני, הלכידות, האמונה והעוצמה.

ברובד הפסיכולוגי – שחיטת השה, שהיה אלילם של המצרים, היא פעולה נפשית הדורשת אומץ, שתוצאתו היא שבירת מחסום פסיכולוגי פנימי. זו פעולה המייצרת תחושת שליטה ומשמעות, ומחזקת את הזהות הקבוצתית. זו אמירה שאומרת איננו יותר עבדים נרצעים לאדון כזה או אחר, אלא אנו לוקחים את גורלנו בידינו, מתריסים בפרהסיה כנגד משעבדינו, אוזרים אומץ פיזי ונפשי, ובאמצעות פעולה פיזית של מריחת הדם על פתח הבית – אנו שוברים מחסום נפשי ופסיכולוגי שהעיק עלינו שנים רבות.

יש שראו את המעשה הזה כמבטא לידה לאומית, מקבילה לתהליך לידה פיזי – הדם על המשקוף והמזוזות הוא כמו דם הלידה, הבית הוא כמו הרחם, והיציאה אל החירות כמו לידה שבה העובר יוצא אל חייו הטבעיים.

פתח הבית הוא המיקום האסטרטגי ביותר בבית. אנחנו עוד זוכרים את המיקום האסטרטגי הזה אצל אברהם ושרה, שם אברהם ושרה ניצבים פֶּתַח הָאֹהֶל ובתוך האוהל, ומניחים את אבני היסוד לא רק לאוהל ולבית היהודי הראשון, אלא לכל הבתים היהודיים לדורותיהם. שם בפתח האוהל והבית נקבע מה נכנס ומה יוצא מהבית, שם ממוקמת נקודת המעבר והחיבור בין הבית לחוץ, וההשפעות ההדדיות ביניהם.

מזוזה בפתח הבית הפכה להיות לאורך כל הדורות ובכל העולם סימן היכר האומר – כאן זה בית יהודי.

בחיבור לרלוונטיות של ימינו אלה: בימים אלו של שנאת ישראל, מאורעות דמים ואנטישמיות ברחבי העולם, עצוב ומצער לראות ולשמוע כיצד יהודים רבים בגלויות השונות, מפחד וחשש לגורלם, מסירים מפתח הבתים את המזוזות, מורידים בחוץ את הכיפות, שרשראות מגן דוד, וססמנים יהודיים אחרים – כל זאת בכדי לא להיראות ולהזדהות כיהודים.

במקום ללמוד מההיסטוריה ולצאת ממצרים והגלות בזכות הסימון על פתח הבית, בוחרים יהודים טובים ורבים מדי להישאר בגלות תוך כדי מחיקת הסימון על פתח הבית, מתעלמים מדברי הנצח והנבואה של הנביא עובדיה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ".