מערכת שבתוןהרב יוגב כהן
בהמשך לטור הקודם, שעסק במבוא לשאלת יחסי דת ומדינה, ננסה כעת להתמקד בקווי המתאר והבחנות יסוד.
הלכות ציבור חדשות
עד הקמת מדינת ישראל, חיו הקהילות היהודיות בתפוצות תחת מסגרת מדינתית. ברוב המקרים, השתייכות לקהילה יהודית הייתה וולונטרית. אדם שבחר להיות חלק מקהילה, קיבל על עצמו במפורש או במשתמע אורח חיים מסוים, מערכת נורמות וגבולות הלכתיים־קהילתיים.
קיבוץ הגלויות והקמת המדינה יצרו מציאות חדשה לחלוטין. חילונים, מסורתיים ודתיים חיים יחד באותה מסגרת ריבונית, ונאלצים לנהל מרחב ציבורי משותף. גם כיום, ברוב קהילות התפוצות, יחסי הגומלין בין קבוצות שונות בקרב הציבור היהודי מוגבלים יחסית, מחשש למתן לגיטימציה הדדית או מתוך רצון להימנע מחיכוך ערכי. במדינת ישראל, לעומת זאת, אין אפשרות להתפצל לקהילות, וכולנו שותפים לאותה זירה אזרחית.
לאור זאת, מסורת הפסיקה הארוכה של תקופת הגלות כמעט שלא עסקה בשאלות של יחסי דת ומדינה במובנן המודרני. ספרות השו״ת מתייחסת בעיקר למקרים פרטניים בהקשר של שבת, איסור והיתר, מעמד אישי וכדומה. חסרה בה מסכת סדורה של הלכות ציבור למדינה יהודית ריבונית, מודרנית ורב־זהותית.
מכאן נובע הצורך הדחוף בפיתוח בתי מדרש ייעודיים ליחסי דת ומדינה. לימוד שיטתי הנשען הן על מסורת הפסיקה ההלכתית והן על ספרי יסוד של הגות ואמונה – תחום שלא עמד לפנינו כמעט אלפיים שנה. בהיעדר מסגרת כזו, רבות מן העמדות הרווחות כיום אינן תוצר של לימוד הוליסטי, אלא של השלכה ממקרה פרטי אחד על מכלול רחב ומורכב.
חוק מעצב התנהגות – לא זהות
האם חוקים מעצבים התנהגות? זוהי שאלה העומדת בפתחו של כל בית מחוקקים. הדוגמה של מיסוי משקאות ממותקים, סיגריות ומוצרים מזיקים מלמדת כי חקיקה אכן יכולה לשנות דפוסי התנהגות ואף נורמות ציבוריות. אולם, היא גם מדגישה את גבולות הכוח החקיקתי. חוק משפיע על התנהגות חיצונית, אך אינו מבטיח שינוי זהותי או ערכי, במיוחד כאשר הוא נתפס ככפייה.
כך, חוקי תנועה ואכיפתם מעצבים תרבות נהיגה. אולם, יחסי דת ומדינה אינם עוסקים בסממנים טכניים בלבד, אלא בזהות, משמעות ושייכות. חיזוק הזהות היהודית של אזרחי המדינה הוא יעד חשוב ורצוי, אך הוא יכול להיבנות רק מתוך בחירה חופשית, ולא באמצעות חוק שעונשו בצידו.
יש המציינים את מצוות ברית המילה, המקובלת גם בקרב ציבור רחב הרחוק משמירת תורה ומצוות, כהוכחה לכך ששייכות למסורת היהודית יכולה להתקיים מתוך זהות והזדהות, ולאו דווקא מתוך כפייה חוקית. דוגמה זו מלמדת כי כאשר מצווה נתפסת כחלק ממעגלי החיים והזהות, היא נשמרת גם ללא אכיפה, מתוך בחירה והכרה במשמעותה.
עם זאת, זהות אינה יכולה להתקיים בוואקום. ללא מסגרת ציבורית כלשהי המכוונת, גם רצון טוב עלול להתפוגג. האתגר הוא אפוא יצירת איזון עדין בין מסגרת מחייבת לבין מרחב של חירות והכלה.
הבחנה בשלושה עיקרים
לאור זאת, מוצע לבחון כל סוגיה ביחסי דת ומדינה באמצעות הבחנה בין שלוש קטגוריות: הלכה, מטא־הלכה (מדיניות) וצביון. לכל אחת מהן מאפיינים שונים, וכל ערבוב ביניהן הוא מקור פורה לבלבול, ניכור ומתיחות מיותרת.
הלכה
בסוגיות שעיקרן הלכתי יש להיצמד למסורת הפסיקה, תוך שיקול רחב של פרמטרים והשלכות. נושאים של מעמד אישי: קידושין, גירושין, ממזרות, גיור ובירור יהדות – הם הלכתיים מובהקים. שמירת 'כרם ישראל' מחייבת את בירורם בבתי המדרש ולא בזירה הפוליטית. כך גם תחום איסור והיתר והגדרת כשרות אלו סוגיות הלכתיות שיש להן כללים ברורים במסורת הפסיקה.
עם זאת, גם בסוגיות הלכתיות יש לבחון את הדברים דרך עדשת הלכות הציבור. במדינה יהודית המבקשת לאפשר שייכות וזהות רחבה, נכון לקבוע ברירת מחדל הלכתית הנשענת על עיקר הדין ומסורת הפסיקה – ולא על הידורים פרטיים.
כך למשל בתחום הכשרות הקרוב לכולנו. אם המטרה היא להרבות כשרות בישראל, יש לאפשר הסתמכות על כשרות רגילה לפי עיקר הדין, ולהותיר את ההידור לבחירת בעל העסק או הלקוח. הפיכת הידורים לסטנדרט מחייב מצמצמת את הכשרות ופוגעת דווקא בשייכות היהודית שהמדינה מבקשת לטפח .
בטורים הבאים נעסוק בשתי הקטגוריות הנוספות: מטא־הלכה וצביון, ונראה כיצד הבחנה זו מאפשרת שיח אחראי ומכיל יותר ביחסי דת ומדינה בישראל.
