הצעקה האחרונה

לפני כמה שנים, הייתי בקליפורניה אצל חברים. בסעודת שבת התארחה שם אישה שממש ביקשה לדעת את תאריך הלידה שלי. היא למדה אסטרולוגיה ועוד כל מיני דברים מעניינים, אבל אני לא הרגשתי כל כך נוח בין הסלטים לטשולנט לצאת למסע בין כוכבים… נו, אחרי כמה פעמים שהיא שאלה אמרתי את התאריך, בכל זאת מי יודע – אולי לכבוד יום ההולדת היא תשלח איזה צ'ק…
היא אמרה כל מיני דברים. אבל המשפט שנחרט בזכרוני היה: "אתה כל הזמן על פי התהום. בכל מיני תחומים בחיים, ובכל פעם, רגע לפני שאתה ממש מתרסק, מגיע משום מקום איזה מלאך אלוקים ומושיע אותך".
אם זה היה כל כך אישי כנראה שלא הייתי מספר לכם את זה. אבל זה לקח אותי להרבה מחשבות על חייו של האדם. יש בהחלט מצבים שהאדם על פי תהום. שאין לו מושג מה הצעד הבא. סיטואציות שאין לי שליטה עליהן, שלא משנה מה אעשה או לא אעשה, אני מחכה לאיזה גורל עלום שייחרץ עבורי. יש אנשים שזה פוגש אותם בהרפתקאות כלכליות, יש בבריאות, יש במערכות יחסים, בחינוך ילדים, בקריירה, אף אחד לא מתכנן להגיע לקצוות, אבל החיים מפתיעים אותנו.
מה עושה אדם כשהוא על פי תהום? באופן טבעי האדם צועק. גם אם לפעמים זו זעקה חרישית שרק הוא שומע. ויש סוד בצעקה הזאת. חוסר האונים הזה הוא בדיוק המקום שבו האדם מבקש עזרה באמת. אין לו כבר עצות, תחבולות, ופתרונות, הוא תלוי בין שמיים לארץ והוא כל כולו במצב של נשיאת עיניים. זה כמו איזה פתח סודי, דלת שהמפתח שלה הוא בדיוק הצעקה הזאת…

המים מרים במדבר, משה צועק, עד שבהוראת ה' הוא משליך את העץ שממתיק את המים. והנצי"ב שואל (ב"העמק דבר") למה המסע הזה נראה כאילו שהוא לא מאורגן מראש כמו שצריך? אפילו בתנועת נוער שולחים את המדריכים ל"מסע הכנה" לפני היציאה למחנה כדי לפתור בעיות מראש, אז לקב"ה זה בטח לא קשה… אבל יבואו זמנים, אומר הנצי"ב, שלא ירגישו את ההשגחה כל כך. האדם יהיה על פי תהום, והוא ירגיש ממש לבד. דע לך, שברגע האחרון ממש, יש איזה עץ שממתיק את המים, יש איזו עצה להיאחז בה. הצעקה הזאת -יכולה לפתוח דלת ברגע האחרון…

(בשלח תשפ"א)