אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת בשלח מתארת את עם ישראל כאומה חופשיה. שלושה ימים לאחר שבני ישראל חוצים את ים סוף, מגיעים בני ישראל למרה, שם הם מבקשים לשתות ומגלים שהמים מרים ואינם ראויים לשתייה. בני ישראל באים בתלונות למנהיג, משה – המים מרים, כחלק מתקופה שאופפת ורוויה בניסים גם כאן נעשה לעם ישראל נס והמים המרים הופכים להיות ראויים לשתייה.
לאחר המתקת המים אנו קוראים "שם שם לו חק ומשפט ושם נסה". ר' שלמה יצחקי, רש"י מגדולי פרשני המקרא, צרפת המאה ה-11 מסביר "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין", ור' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, מחדד ומסביר "שם נתן להם את יסודות החוק והמשפט". כלומר הדבר הראשון שבני ישראל מתחילים להתעסק איתו זו עם בניית מסד משפטי, שמבוסס על חוק ומשפט.
לשון הכתוב 'שם שם לו חוק ומשפט' הזקיק את פרשני המקרא לנסות ולהתחקות מה בעצם ניתן לבני ישראל במרה. שכן ומעמד קבלת הנורמה הכללית, ומעמד הר סיני עדיין לא התרחש. אחת התשובות המעניינות לשאלה זו, ניתן למצוא בפירושו של ר' אברהם בן הרמב"ם שכותב: "שם שם לו חוק ומשפט – יסבול אחד משלושה עניינים לפי המוכרח מן הפשט". לשון הכתוב יכולה להתפרש בשלושה אפיקים אפשריים.
הראשון: "שנצטוו שם הוראות שעה שנתבטלו שוב ולא נזכרו מפני שאין בהן צורך כמו שבא בקבלה שנצטוו שיהיה מאכלם במדבר בשר בהמה שלמים לא חולין והיא הוראת שעה לא לדורות". בני ישראל מקבלים במרה 'הוראות שעה' חקיקה זמנית עד לקבלת התורה, זו גם הסיבה מדוע לא היה טעם לפרט את המצוות והחוקים שנמסרו להם, משום שמדובר בהוראה זמנית.
הסבר השני שמציע ר' אברהם בן הרמב"ם "שהוגדרו להם שם קצת חוקי התורה שנכפלו אחרי כן או אותם שהזכירו ז"ל או זולתם". שיכול ובאמת הוקדמו ונמסרו לבני ישראל חלק מהמצוות שהיו אמורים לקבל בשלב מאוחר יותר.
וההסבר השלישי מניח "שטעמו שהעיר אותם שם שהם עתידים להצטוות חוקים ומשפטים שיקבלו עליהם". כלומר הונח לפני בני ישראל שיעור באזרחות ובמבוא למשפט בו הוסבר להם חשיבות השמירה על החוק, והמשפטים.
את הפסוק בספר ויקרא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" מסביר רבינו בחיי, מגדולי רבני ספרד במאה ה-13, מה יעשה האדם כדי להבטיח את קיום החיים: "יחזור למשפטים שהם חיי האדם ביישובי הארצות והם קיום העולם ועמידתו, הוא שכתוב: "מלך במשפט יעמיד ארץ"
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים קובע את תכלית התורה באופן הבא: "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש, ותקון הגוף, אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם,..ואמנם תקון הגוף יהיה כתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה העניין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מבניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה". ענייה של התורה להכווין את התנהגות האדם וככזו מסביר הרמב"ם שהיא מושתת על שני אדנים 'תיקון הנפש' שעניינו החדרת השקפות ודעות נכונות. והשני הוא 'תיקון הגוף' תיקון הגוף מטרתו הסדרת חיי חברה תקינים, באופן שימנע מצב של 'כל דאלים גבר' ושכל אחד נוטל לעצמו את הדין ועושה הישר בעיניו, והשני ללמד מידות טובות שיבטיחו ענייני מדינה תקינים. אמנם מטרות אלו מונחות בבסיס תכלית התורה, אולם אלו צריכות להנחות כל חברה מדינית וכל קיבוץ אנושי.
ר' יוסף אלבו, הספרו העיקרים ממשיך את גישתו של הרמב"ם ומרחיבה עוד, וכך הוא כותב: "ולהיות הקבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קבוץ רב מן האנשים כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו. ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקבוץ אשר במדינה או לכלל הקבוץ אשר במחוז אחד או באקלים אחד או לכלל האנשים אשר בכל העולם סדור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשלוח ולהסיר העול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם, והסדור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן, ובכלל כל מה שישמור הקבוץ המדיני ויתקן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות. והסידור הזה קראוהו החכמים בשם דת טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא.
ועדיין אין דת זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתוסף בזה איזה סדור או הסכמה כוללת עניני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהם והמשא והמתן אשר ביניהם, כדתי קסרי רומי והנהגות המדינות והחקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. ויקרא הסדור הזה נימוס או דת נימוסית, והסדור או הנימוס הזה אי אפשר שיתקיים אם לא בהמצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקבוץ ההוא או המדינה ההיא, יכריח האנשים על הסרת העול וקיום הנימוס כדי שישלם תקון הקבוץ ההוא, ולזה יהיה ענין הקמת המלך או המנהיג או השופט כאלו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היות האדם מדיני בטבע כמו שבארנו."
בניסיון להבין את פשר תכלית המשפט עומד המלבי"ם ומשמיענו: "ושם משפט הונח על דבר שהשכל והמוסר מחייבו, ובא לרוב על הדתות שבין אדם לאדם שהם משוערים לרוב על אדני השכל. וכן יקרא חוקי הטבע שגבל ה' בהמציאות חוק עולם בשם חוקים". כלומר המונח משפח מבקש לבטא עקרונות ונורמות שהשכל האנושי מסוגל לקבלן מהטעם שהם מתיישבים עם התבונה האנושית. ובמקום אחר מוסיף המלבי"ם ומשמיענו:[1] "כללי הלשון המשפטים הם דברים שבין אדם לאדם ויש משפט בכל מדינה ומדינה בין איש לרעו. וכן כל הנהגה קבועה שטעמה גלוי ומבואר לשכל".
דברים בשבחה וחשיבותה של מערכת משפטית מוצאים אנו בדבריו של הרב בן ציון חי עוזיאל שכתב: "אופיו וצביונו, דמותו והגות רוחו של העם , גנוז וחרות תחת כסא המשפט ונשקפה מבעד לצורתו של השופט. גדולתו המיוחדת של עם ישראל מצויה במשפטיו הישרים והצדיקים הנשמעים ונגלים בדיבור ומעשה מפי שופטיו – ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים בכל התורה הזאת, אשר אנוכי נותן לפניכם היום"
ובהמשך מוסיף הרב עוזיאל וכותב: "היסוד העיקרי שכל תורת המשפט בנויה עליו הוא מידת הצדק – "צדק צדק תרדוף", והצדק עצמו אינו מזדקן ולא מחליף את צורתו ומשנה את פניו, אבל הוא פולש לו דרך בחיים ובכל הצורות ובכל המעמדים".
צא ולמד כי שם הקוד לתקינותה של חברה מתוקנת מושתת על מערכת משפט, ככל שמערכת המשפט מבוססת על השכל הישר, ועל מטרות שנועדו להבטיח יציבות חברתית, היא מגשימה את המטרה שיועדה לה והיא להבטיח סדר חברתי ומדיני.
[1] מלבי"ם ויקרא פרשת אחרי מות פסקה קלג.
(בשלח תשפ"ד)
