פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בתדמיתם של רבים נתפסים בני דור המדבר כדור של בני עליה. חלק מכך נזקף למדרשי חז"ל המספרים בשבחם, ומעלים אותם לדרגה גבוהה מזו של נביאי ישראל. וידוע מאמר חכמים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן", וכיוצא בו, אותו תיאור נפלא של הנביא ירמיהו (ב, ב): "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִך,ְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" . תיאור אידיאלי מופלא, של כלה הדבקה בחתנה, של עם נביאים שכל עניינו רק במדרגות רוחניות גבוהות.
אכן, עיון בפשוטו משל מקרא, מלמד שישנם גם תיאורים אחרים, שונים בתכלית. כך, למשל, הפסוק שפותח את פרשתנו: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". החשש שמא יחזרו ישראל למצרים, למרות כל הנסים הגדולים שחוו בעת היציאה ממנה, ממחיש גם את כפיות הטובה של בני האדם, גם את רצונו הבלתי מובן, אך מאד שכיח, של הקורבן לשוב למקום הפשע; את ראייתו של העבד את עברו במשקפיים ורודות. ראייה זו באה לביטוי גם בהמשך הדרך, בתלונות העם שייפו את ההיסטוריה ושכתבו אותה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ואת הקישואים ואת האבטיחים".
היציאה ממצרים אינה רק יציאה פיזית. יש בה אתגר וייעוד, המרת תרבות קלוקלת ביעד רוחני, החלפת משטר עריצות רודני ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש". מעבר זה אינו קל. וכבר אמרו חסידים הראשונים: לא די בהוצאת ישראל ממצרים. יש להוציא את מצרים מישראל.
על קושי זה, עמד כבר הנביא יחזקאל (ב, ו-ט): "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי, וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ. וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
יתר על כן. מדרש האגדה (שמות רבה, כד) מעצים את הפכפכנותם של ישראל: "ובים סוף מנין שהמרו? אלא כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט… והיה אומר ראובן לשמעון: 'במצרים בטיט ובים טיט; במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים' – הוי 'וימרו על ים בים סוף', ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא? הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם?!"… אמרו ישראל באותה שעה [שנאמר להם להתרחק מים סוף ולהמשיך את המסע במדבר]: כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל חמישה דברים: אחת – לתת לנו ביזת מצרים; שנית – להרכיבנו על ענני כבוד; ג' – לקרוע לנו את הים; ד' – להיפרע לנו מן המצרים; ה' – לומר לפניו שירה? עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים והרכיבנו על ענני כבוד, וקרע לנו את הים, ופרע מן המצריים ואמרנו שירה לפניו – נחזור למצרים!".
קולות מעין אלה נשמעים, להבדיל, גם בימינו. בהיותה חברה שבטית, מסוכסכת, משוסעת ומופלגת; חברה המורכבת מאנשים שנאספו מארבע קצוות הארץ, הדוברים בשבעים לשון, צריכה מדינת ישראל להתמודד עם בעיות קשות ומורכבות. לא אחת, נוטים מי מתושביה להתרפק על זיכרונות העבר מִ"שָם", להתעלם מן ההתפתחות העצומה, לטובה כמובן, שחלה במעמדם התרבותי, הרוחני, החברתי והכלכלי, להתלונן על המציאות ולא להכיר בטובה הגדולה של הקמת מדינת ישראל והשיבה לארץ ישראל. מתוך כך, פוזלים חלק מיושבי הארץ לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לוטשים עיניים לחבריהם שבחרו להישאר או לשוב למדינות הים.
פרשת שירה מבליטה את העוצמה שבהכרת הנס, בהודאה על העבר ובייחולים לעתיד. "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך". היציאה ממצרים דורשת גם הכרה בחסד הגדול שכרוך שבה, אך לא פחות מכך עזוז וגבורה. לדעת להתמודד עם הקשיים, ולהתמיד בחתירה להגשמת היעדים.
(בשלח תשסח)
