הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בצאת ישראל ממצרים, התחילו לקנן בליבם חששות ופחדים שמעוררים תמיהות וטעונים הסברים. הם היו אמורים ללכת לארץ ישראל במסלול קצר יחסית העובר בחלק הצפוני של מדבר סיני, ולהגיע בתוך שבועיים לארץ המובטחת. אולם, ה' לא הנחה אותם ללכת "דֶּ֚רֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" מחשש "פֶּֽן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה", ולפיכך הוא הוביל אותם במסלול סיבובי ארוך "דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף" (שמות יג, יז-יח). מה מקום היה לחשש שבני ישראל יירתעו מלהילחם בפלישתים, הרי הם עם גדול ורב, שזה עתה ראה מקרוב כיצד ה' הכניע את פרעה והיכה במצרים עשר מכות אנושות, ומדוע הם עלולים לפחד מהפלישתים?
תמיהה נוספת עולה מהבהלה העצומה שאחזה בבני ישראל, כשראו שהמצרים רודפים אחריהם. פרעה דלק בעקבותיהם עם 600 רכב בחור בלבד, בעוד בני ישראל מנו 600 אלף גברים, וניתן היה לצפות שהם יתארגנו ללחימה ולא ייאחזו בחיל ורעדה? יש לתמוה אף על פרעה, שהעז לרדוף אחרי בני ישראל עם כוח צבאי כה קטן שיהיה בנחיתות מספרית קשה, כאשר מול כל לוחם מצרי יש אלף גברים מישראל.
תמיהותינו מתחזקות עוד ביתר שאת לאור דברי התורה כי "חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", ובמיוחד לנוכח דברי חז"ל שהם היו מצוידים היטב בחמישה מיני זין (פסיקתא דרב כהנא יא), או אף "בחמשה עשר מיני זיין" (ירושלמי שבת, ו, הלכה ד). נראה מכך שהם יצאו ממצרים עם מוכנות מלאה להילחם מלחמות ולא להתבוסס בחרדות.
כהסבר לפחד מול הפלישתים, כתב הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' (ג, לב) שעַם של עבדים, שהיה אמון על עבדות בחומר ובלבנים, לא יכול להפוך תוך זמן קצר לעם של לוחמים, ולכן "היה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה…".
בתשובה לשאלת הפחד המשתק מול המצרים הרודפים, מסביר אבן עזרא שבני ישראל לא רק לא הורגלו למלחמה וגבורה, אלא אף סבלו ממחסום פסיכולוגי רב השפעה: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" (שמות יד, יג).
מנגד, פרעה הרגיש ביטחון רב לרדוף אחרי בני ישראל, שכן, כדברי אברבנאל, הוא הכיר אותם כעבדים מושפלים ולכן זלזל בכוחם, והניח שכמו שבמצרים מעט נוגשים מצרים השתלטו על כל העם, כך במרדף במדבר מעט לוחמי קומנדו מובחרים ינצחו בנקל את בני ישראל הרבים אך חלשים.
אולם, לאחר שהשתכנענו מהסבריהם של חכמינו הראשונים, אנו מופתעים מכיוון הפוך לחלוטין. בסוף הפרשה בא עמלק להילחם עם ישראל ברפידים, ובני ישראל בהנהגת יהושע גילו יכולת קרבית מרשימה, ועם תוספת של סיוע אווירי-שמיימי של משה רבנו מראש הגבעה, הם היכו את עמלק שוק על ירך: "ויַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת עֲמָלֵ֥ק וְאֶת עַמּ֖וֹ לְפִי חָֽרֶב" (שם יז, יג). לאן נעלמו החששות והפחדים? כיצד אותם עבדים נרפים הפכו לפתע ללוחמים מיומנים ואמיצים?
נראה שאכן ביציאת מצרים היה עם ישראל נרפה, חסר ביטחון בעצמו וחלש בביטחון בה'. לפיכך, כשראו בני ישראל את מצרים נוסעים אחריהם הם נכנסו לפאניקה, צעקו והתלוננו, אך לא היו מסוגלים להתארגן למערכה צבאית. אולם, נס קריעת ים סוף חולל שינוי דרמטי בחוסן הלאומי של עם ישראל. כל עוד פרעה וצבאו היו חיים בעולם וקיימים בתודעתם, ענן של ספקות וחששות קינן בליבם. כשראו את עַמּוּד הֶֽעָנָן עומד בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם ובינם, החל ענן החרדות להתפוגג. אחרי שעברו בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וראו אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּֽם, מת גם פחדם, והאמונה בה' ובמשה התקבעה באמת בליבם.
טביעת האויב הגדול בים סוף שמה סוף למורך הלב של עידן העבדות. אירוע מכונן זה חיזק את רוחם, הגביר את ביטחונם, והביאם להתרוממות נפש גדולה, שבאה לידי ביטוי בשירת הים. עד אותו שלב הם יראו מפרעה ששיעבדם, ומרגע שהוא וצבאו מתו כולם בנס מושלם, "וַיִּֽירְאוּ הָעָם אֶת־ה'", ולא יראו עוד מבשר ודם. מהפכה התחוללה באישיותם של בני ישראל, וכשראו את עמלק מולם, הם היו בטוחים בעצמם וחדורי אמונה בבורא עולם, שיש ביכולתם להילחם באויביהם ולנצחם.
עם ישראל עבר שינוי דומה במאה האחרונה, במעבר מגלות למדינה ומנרדפות לגבורה. כיום אנו נמצאים בהמתנה דרוכה לבוא העת בה יספוג אויבנו הגדול התורן, זה שבאיראן, מכה אנושה. כמו דרכם של אבותינו במדבר, גם דרכינו במדבר העמים תוסיף מן הסתם להיות רצופת ניסיונות. אולם, אנו כבר עברנו את פרעה ועברנו רבים ממשיכי דרכו, וזכינו לחיות בתקופה בה יש ביכולתנו לצאת ולהילחם באויבינו כבימי יהושע.
לכן, עלינו לחזק את הפעולה המשולבת של פרשתנו, ובמקביל למאבק הצבאי להיות "מסתכלים כלפי מעלה" באמונה ובתפילה כבמלחמת עמלק, להתנער ממריבות מיותרות וללכד שורות, ולרומם את הרוח, שכפי שמלמדת פרשתנו, נחוצה והכרחית לנצח במלחמות.
