מערכת שבתוןקידוש השם אמיתי
אלי גולדברג
בימים אלו שבין פסח לעצרת, אנו מציינים הן את יום השואה והן את יום הזיכרון לחללי כוחות הבטחון ונפגעי פעולות האיבה, וכל זה בימי האבלות על תלמידי רבי עקיבא.
בפרשתנו אנו מוצאים את אחת הנקודות המרכזיות במציאות המיוחדת של עם ישראל בכל הדורות, אבן פינה לכל המציאות היהודית באשר היא.
בפרק כ"ב פסוק ל"ב נאמר: "ולא תחללו את שם קודשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד' מקדשכם".
אומר רש"י: "מסור עצמך וקדש שמי בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס".
אנו יודעים שבמרוצת ההסטוריה מצווה זו עמדה במבחנים קשים, ורבים מבני עמנו נהרגו ונטבחו על קדושת ד' והקריבו עצמם על מוקדים שונים, למרות שיכלו לא אחת להינצל, ואין לשער את גודל גבורותם. כל זה מצד אחד. מצד שני אנו מוצאים מסירות נפש גם במצב של חוסר ברירה, כשאף אחד לא שואל אותם או נותן להם את הבחירה האם הם מוכנים למות או לא. האם גם אז זה נקרא מסירות נפש? מה התוכן והמהות של המצווה?
בנוסף, קיימת מסירות נפש גם בעמים אחרים. בעבר נתקלנו במסירות נפש של לוחמים או מתאבדים לסוגיהם, המוסרים נפשם על אידואולוגיות שונות או על על הגנת ארצם.
היכן המעלה המיוחדת בקידוש ד' של היהודי, להבדיל מאומות העולם?
הגמרא מספרת על רבי עקיבא שהיה בכלא הרומי והכניסו לו פת עם מעט מים שלא הספיקו לו גם לנטילת ידיים וגם לשתיה. רבי עקיבא בחר ליטול את ידיו ובכך סיכן את עצמו. חכמים התלבטו בשאלה האם היה מותר לרבי עקיבא לסכן עצמו בדבר זה. לדעת הר"ן, חובה על כל אדם למסור עצמו על ג' עבירות בלבד, אולם מותר לאדם למסור נפשו על כל מצווה ומצווה שבתורה (העניין מצוי במחלוקת הפוסקים).
המייחד את רבי עקיבא היה לעשות את רצונו של הקב"ה נטו. זוהי דרגה עילאית שאדם זוכה להגיע אליה רק לאחר יגיעה ארוכה ומאומצת של הכנה נפשית עליה אמר רבי עקיבא, "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה ואקיימנו" (ואהבת את ד'…).
רבי עקיבא ניהל מסכת שלמה של חיים, שבמרכזה המצווה של קידוש ד', והכל תוך כמיהה להגיע אל פסגת ההשגה היהודית האנושית של קידוש שמו של הקב"ה, וכדי להגיע להכרה שזוהי המצווה האמיתית, ושזהו מבחנו הפנימי של האדם, בליבו.
בספרו של הרב אליהו דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו" מובא בחלק ג' (עמודים 346-347) מכתבו אל בנו, על חורבן קעלם בשואה (מומלץ לקרוא). הרב דסלר מחלק בין מיתת המת המגושם שנפשו קבורה בגופו, בחייו המדומים, ובצאת נפשו גופו כלה ונפשו נשרפת, ושניהם נעשים אפר כהיותם עפר בדמיון חייהם. לא כך הסתלקותם של אנשי האמת בהם לא שייך חורבן כלל. הלבוש נופל והתוכן חי וקיים, כהיותו חלק מאלוק ממעל. "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" ו-"צדיקים במיתתן קרואים חיים".
מי יוכל לשער מה עשו קדושי העיר קעלם בשעה שהוצאו להורג, כותב, שואל, הרב דסלר במכתבו, והוא עונה, לא בבכי וביללות הם צעדו, אלא חיזקו את לבבם, ואימצו את רוחם, והתלהבו בשמחה עצומה על מצוות קדושת ד'… עד שמסרו נפשם לרבונם מתוך דבקותם בו, דבקות שמחה של מצווה…
