יעקב ספוקויני
חוליה של אסירים פוצצה את שער הסורגים שהפרידו בין האסירים ובין הפרצה. חוליה אחרת זרקה רימוני הלם והבעירה אש בתוך הכלא על מנת לעכב את הסוהרים
"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"– לדעת הרמב"ן טעם המצווה הוא "ללמד אותנו מידת הרחמנות שלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם". אותו הטעם, מסביר הרמב"ן גם לגבי הציווי שלא לשחוט עגל מיד כשנולד. החשש הוא שאדם יהפוך להיות אכזר הן כלפי בעל חיים והן כלפי אדם. הרשב"ם מסביר באותו אופן גם את מצוות שילוח הקן וגם את האיסור של "לא תבשל גדי בחלב אמו".
הסבר זה מתאים מאוד לדבריו של ר' שמלאי [סוטה יד]. "תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא), וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבור אותו [את משה] בגיא'" (דברים לד, ו).
את ההפך הגמור מדרך החסד של התורה הפגין בארץ השלטון הבריטי העריץ אך לפני 76 שנים. הבריטים התכוונו להוציא להורג בתלייה בבת אחת ארבעה מאנשי אצ"ל, שנתפסו בפעולות שונות. אחד מן הנידונים למוות היה דב גרונר. הוא ברח מצ'כוסלובקיה שנכבשה בידי הנאצים. אחר כך שירת כלוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. גרונר נתפס במהלך פעולה של האצ"ל לתפיסת נשק מתוך משטרת רמת גן. בזמן הפעולה נפצע גרונר באורח קשה ונפל בשבי. הוא נידון למוות. פציעתו הקשה והרקע שלו עוררו רעש גדול בעולם. בקשות חנינה זרמו אל השלטון הבריטי מצד גורמים שונים בארץ ובעולם. מצד שני, האופוזיציה בבריטניה ובראשה צ'רצ'יל לחצו על הממשלה לפעול בכל הכוח נגד "הטרוריסטים".
מפקדת האצ"ל לא חיכתה לחנינה ותכננה מבצע פריצה נועז לבית הסוהר בירושלים על מנת לשחרר את הארבעה. גרונר עצמו שלל את הפעולה וביקש שלא יסכנו אחרים בגללו. הוא חשש שפציעתו הקשה תכביד על המבצע וביקש שיעדיפו שחרור אחרים.
בעוד ההכנות לפעולה נמשכות, העבירו הבריטים במפתיע את כל הארבעה לכלא עכו. גם שם הייתה כבר תוכנית לחילוץ אסירי אצ"ל ולח"י. מבצע זה נראה על פניו כבלתי אפשרי. מדובר בכלא הבנוי על מצודה מבוצרת היטב. חומה גבוהה וחפיר מגינים על המצודה מצפון וממזרח, והים מצד מערב. קצין המבצעים של אצ"ל, עמיחי פגלין מצא את נקודת התורפה – הצד הדרומי הנושק לסמטאות עכו העתיקה.
מפקדת האצ"ל החליטה על מבצע משולב של פריצה מבחוץ שתתואם עם פעולת חפירה של האסירים שבכלא. לאסירים הוברחו אמצעי חפירה וחומרי נפץ בשיטות מאוד יצירתיות. אחת מהן הייתה אבקת חומר נפץ המונחת בתחתית קופסת שימורים של ריבה. בנוסף, האסירים מצאו דרך יצירתית להוציא את העפר. הם הכניסו אותו לכיסי המכנסיים ובזמן שעת ההליכה בחצר, רוקנו את העפר.
גם הכוח הפורץ מבחוץ נדרש ליצירתיות. לא רק לגבי עצם הפריצה, אלא גם בנוגע לדרך ההימלטות. אנשי אצ"ל רכשו כלי רכב שנצבעו ככלי רכב של הצבא הבריטי. בגדים אזרחיים הוברחו לכלא על מנת שהבורחים יוכלו להיטמע באוכלוסייה במקרה הצורך.
התוכנית התקדמה כראוי, אלא שאז באופן פתאומי הקדימו הבריטים את תלייתם של ארבעת הנידונים למוות: דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני הי"ד.
ההוצאה להורג יצרה תחושה של דחיפות במפקדת האצ"ל. הוחלט לשלול את תכנית החפירה הדורשת זמן רב. במקום זאת, אומצה תוכנית של פיצוץ מבוקר מבפנים המשולב עם פיצוץ החומה מבחוץ.
השבוע, לפני 76 שנים, אירע הדבר. חוליה אחת פרצה באמצעות פיצוץ אדיר חור בחומה הדרומית מעל לחמאם. חוליה של אסירים פוצצה את שער הסורגים שהפרידו בין האסירים ובין הפרצה. חוליה אחרת זרקה רימוני הלם והבעירה אש בתוך הכלא על מנת לעכב את הסוהרים. 41 אנשי אצ"ל ולח"י ברחו, 6 מתוכם נהרגו, 8 נתפסו. מפקד הפעולה, דב כהן, נהרג יחד עם עוד שני לוחמים.
שלושה מהלוחמים שנתפסו – מאיר נקר, יעקב ויס ואבשלום חביב נידונו למוות.
יורשיהם של בלפור ולויד ג'ורג', אוהבי התנ"ך שהכריזו על הקמת 'בית לאומי לעם היהודי בא"י' ['הצהרת בלפור'], הפנו עורף להצהרה ולמוסר התנ"כי והרבו בהוצאות להורג. זה לא עזר להם. להפך, האכזריות הבריטית, שביד אחת מנעה מפליטים יהודים להגיע ארצה, וביד השנייה הוציאה להורג לוחמי מחתרת, יצרה סחף נגדי בדעת הקהל העולמית וקירבה את קץ שלטונם בארץ ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
(אמור תשפ"ג)
