ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפָרָשָׁה זוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כב): 'כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה'. אִם מֵתָה – 'וְנָתַתָּ נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', וְאִם לֹא מֵתָה – עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ מָמוֹן. עַד עַכְשָׁו לֹא רָאָה הָאוֹר אֶלָּא נָתוּן בִּמְעֵי אִמּוֹ, שֶׁבְּכָל דָּבָר וְדָבָר הַתּוֹרָה מַזְהֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהִזְהִירוֹ אָבִיו שֶׁלֹּא יִתָּקֵל בְּכָל דָּבָר וְיִלְקֶה, וְהוּא חָבִיב עָלָיו כְּבָבַת עֵינוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל הַמִּצְוֹת. לָמָּה? שֶׁהֵם חֲבִיבִין עָלָיו יוֹתֵר מִן הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם'. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים צט, ח): 'ה' אֱ-לֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם, אֵ-ל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם'" (שמות רבה, פרשה ל, סימן טו).
במבט ראשון, המדרש מבקש להסביר את פשר הפירוט המדוקדק של דיני הנזיקין בפרשת משפטים, ובמיוחד את הדין העוסק בפגיעה בעובר שטרם יצא לאוויר העולם. הדרשן רואה בדקדוקי ההלכה הללו לא רק קודקס משפטי, אלא עדות לאהבה א-לוהית יתרה. לשון המדרש עצמה מביעה תמיהה על הצורך להזהיר על "כל דבר ודבר", אפילו על עובר ש"לא ראה את האור", ומשיבה על כך באמצעות משל לבן מלכים שאביו חרד לשלומו "כבבת עינו". לפי גישה זו, ריבוי המצוות והדינים אינו נטל, אלא ביטוי של דאגה הורית המבקשת למנוע מהבן ללקות או להינזק.
ברם, קיים קושי בחיבור שבין דיני עונשין ונזיקין חמורים לבין המושג "חביבות". כיצד ענישה על חטא משקפת את היותם של ישראל "חביבים מן המלאכים"? שנית, יש להבין מדוע בחר הדרשן דווקא בדוגמה של עובר במעי אמו כדי להמחיש את ההשגחה הפרטית. מהו הקשר הנסתר בין העובר הנסתר בבטן לבין הדימוי של ישראל כ"בבת עין"? והקושי הגדול מכולם טמון בפסוק המסיים מתהילים: כיצד התיאור של א-לוהים כ"נוקם על עלילותם" מתיישב עם רעיון החביבות והאהבה? האם נקמה היא ביטוי לחביבות? רק מתוך ניתוח רב-ממדי של מושג ה"אזהרה" וה"עלילה", נוכל לעמוד על סוד הקשר שבין המשפט, העונש והאהבה.
הדיון בפרשה חושף תפיסה מהפכנית של המשפט העברי ככלי חינוכי ומגונן. בעיני המדרש, הדין אינו מערכת המופעלת רק לאחר השבר, אלא "אזהרה" מוקדמת. העובר במעי אמו מייצג את החיים בראשיתם, את הנקודה הרגישה ביותר שבה פגיעה קטנה יכולה לעצור עולם שלם. חביבותם של ישראל "יותר מן המלאכים" מתבטאת בכך שהא-ל מעורב בפרטי הפרטים של חייהם הגשמיים – מלאכים אינם זקוקים להגנה על עוברים או למשפט ממוני, אך האדם, כבן מלך פגיע, זקוק להגנה "על כל דבר ודבר". הקושי שבפסוק "נוקם על עלילותם" נפתר כאשר מבינים את המילה "עלילה" לא כחטא מקרי, אלא כ"מעלל" – פעולה מכוונת של האדם במציאות. הקדוש ברוך הוא "נושא" את עוון ישראל, אך "נוקם" על העלילות כדי לטהר אותם.
הפתרון לסתירה שבין חביבות לבין ה"נקמה" טמון בהבנה שהדין הוא התיקון. בן המלך מוזהר שלא יתקל "וילקה" – הלקות היא הנזק העצמי שהחטא גורם לאדם. א-לוהים "נוקם על עלילותם" כדי למרק את בבת עינו. כפי שרופא מנתח בבשר החי כדי להסיר נמק מתוך אהבה גדולה למטופל, כך ה"נקמה" הא-לוהית היא פעולה של ניקוי הרעלים הרוחניים שהאדם צבר ב"עלילותיו". הפסוק בתהילים פותח ב"ה' א-להינו אתה עניתם" – הענייה היא המענה לבקשת הסליחה, והנקמה שבסוף הפסוק היא השלמת תהליך הסליחה על ידי הדין המטהר. זהו סוד הדין בפרשת משפטים: המצוות מגינות עלינו כבבת עין, והעונשים המפורטים בהן הם הדרך להחזיר את האדם אל מצבו הטהור כעובר בבטן אמו.
מכאן ניתן להסיק מסקנות נוקבות על מהותה של פרשת משפטים. המסקנה המרכזית היא שהדין אינו ניגוד של האהבה, אלא המכשיר שלה. האזהרה "על כל דבר ודבר" מעידה שא-לוהים אינו מוותר עלינו ואינו מתעלם משום מעשה שלנו. הדין המדוקדק, עד לרמת העובר הנסתר, מוכיח שאין פינה בחיינו שהיא "מחוץ לתחום" עבור ההשגחה. המדרש מחדש כי ה"נקמה" הא-לוהית היא למעשה חסד גדול – היא מבטיחה שהעלילות והקלקולים שלנו לא יישארו ככתם נצחי, אלא יתבררו ויזדככו בתוך כלי הדין.
המסר הזה רלוונטי לכל מי שחש שהעולם פועל תחת חוקים נוקשים או עונשים קשים. המדרש מלמדנו לראות מעבר לדין את עינו הפקוחה של האב. החוקים והעונשים אינם "מטרד", אלא עדות לכך שאנו חביבים יותר מן המלאכים. בעוד המלאך פועל בסטטיות מושלמת, האדם חי בתוך מערכת של עלילות ותיקונים. הגאולה הפרטית של האדם מתחילה בהכרה שהוא "בן מלך", ושהדין וה"נקמה" על עלילותיו הם הדרך של א-לוהים לשמור על בבת עינו נקייה וטהורה, כדי שיוכל לראות את האור באמת.
